כל יום קורים ניסים: מה, גם אתם לא רואים?
עם כל הנסים שיש מסביבי, הייתי צריכה לברך כל יום. על האיש הזה שלי, העבודה שלי הזאת, הילדים שלי האלו. כל היום נסים, ואני לא רואה
ואת, מאמינה בנסים? מאמינה באמת? במפגשים עם חילוניות, אני נשאלת לא מעט על ההגדרה הדתית שלי. זה לא שיש לי איזו משנה מי־יודע־מה מקורית ומעמיקה. לרוב אני לא מפחדת לענות שאני דתייה כי ההורים שלי דתיים, כי גדלתי במסגרת דתית וכי ככה הכי מרגיש לי טוב ובטוח ונכון. מה שכן, בדבר אחד אני בטוחה: שהריבונו כאן, והוא אחד ואין שני. ושאני מאמינה בו. מאוד. ושאני מרגישה מושגחת ומבורכת.
אבל תשובות לחילוניות לחוד והחיים לחוד. בתכלס, בדברים הכי קטנים, אני מגלה על עצמי שזה שקר שאני מספרת לעצמי. כי אני לא באמת מאמינה. בשבוע שעבר דחו לי פגישה חשובה מיום שני ליום שלישי. איזה צעקות שאני הרמתי. טלפונים נזעמים. דמעות. כעס. "אבל אני כבר התארגנתי! ואיך אתם חושבים שזה אפשרי ככה?" הצלחתי בקושי להחליף בין הימים והגעתי אליהם חמוצה כלימון. והנה, בזכות ההזזות הללו, באותו יום שני נכחתי באירוע קסום ומבורך ומיוחד ומשמח. אמרתי בקול: את רואה איזו השגחה פרטית יש לך? שאלתי את עצמי איפה הייתה האמונה שלי. שבוע לפני זה, בתוך הכעס והקצף, איך בכלל לא עלתה בלבי המחשבה שהכול לטובה. ולא רק סתם לטובה, בכללי. הכול לטובתך, המדויקת, הפרטית.
חנוכה. נס גדול קורה עכשיו.
צילום: שאטרסטוק
בסוף, אם אני אקח את הנשמה שלי ל־MRI, אגלה שאני לא מאמינה. אחרי בירורים אמיצים שלי מול עצמי, אני מבינה שאני עדיין מספרת לעצמי שכוחי ועוצם ידי, לטוב ולרע. הצלחתי כי עבדתי קשה. נכשלתי כי לא עבדתי מספיק. אני לא משאירה שום מרווח להתערבות שלו. אני יכולה לעמוד על במות ולכתוב על מסכים על השפע שאם רק ניתן לו הזדמנות הוא יבוא. אני יכולה לשכנע רווקות שהפרידה מההוא היא חיבוק מריבונו של עולם, שפשוט מקרב אותך למיועד האמיתי שלך. אני יכולה לעודד נשים עצמאיות שלפעמים צריך לשחרר ולראות איך הכול מסתדר מעצמו, ודברים מגיעים בזמן הנכון. אבל עכשיו, ברגע הנמוך שאני נמצאת בו היום כשאני כותבת לכם, אני יודעת שזה מהשפה ולחוץ. בסוף־בסוף, בסוד, אני סומכת רק על עצמי ולוקחת עליי ואליי את כל התוצאות.
הבוקר לעסתי לי בקול את ארוחת הבוקר והתקשרתי תוך כדי לאחותי לשיחה היומית. היא, במקביל, גרסה מלפפון. מצחיק איך יש לשתינו את הטקסים היומיים האלו שלנו, שאין לנו אותם עם אף אחד אחר בעולם. צחקנו וצחקנו, ולרגע חששתי שחתיכת טוסט לחם קל תחנוק אותי. ואז אמרתי לה: תבטיחי לי שגם הבנות שלי יהיו ככה, כי עכשיו זה נראה כאילו יש להן תגובה אלרגית לנשימות האחת של השנייה. אין מילה של זאת שלא מדליקה את ההיא, ואין תנועה של ההיא שזאת לא מפרשת כהפרה בוטה של אונסק"ו. ואז חשבתי על הגמילה שלהן, שבאמת לא חשבתי שאי פעם נסיים אותה, וכבר דמיינתי את עצמי מלווה אותן לחופה עם עששית דולקת וחיתולי שקמה. אבל הן נגמלו, נכון? כי יש בהן את הכוח. השאלה היא רק למה אני לא מאמינה שיש בהן את הכוח. איך אני לא רואה מה שהילדים מראים לי פעם אחר פעם.
ואלו עוד דברים שהם באמת חלק מהטבע. איך אני לא כל יום מחדש מברכת על הנסים, עם כל כך הרבה נסים שיש מסביבי. האיש הזה שלי, העבודה שלי הזאת. הילדים שלי האלו. כל היום נסים, ואני לא רואה. אני מסתובבת בעולם המבורך והמאתגר שלי ולא משחררת. התחלתי (שוב) הדרכת הורים בניסיון נואש לעשות קצת סדר בכאוס של חיינו, ונשאלתי את השאלה שכבר נשאלתי עשרות פעמים בעבר: את מוכנה לשחרר? התשובה היא לא. ולא חשוב שהן מחזירות אותי שוב ושוב לתסבוכות החוטים של הכיפה שהייתי סורגת, ואיך הם היו מתלפפים ומתהדקים והדרך היחידה לשחרר את הקשר היא לא למשוך אלא להרפות, לגלגל, לשנות כיוון. אני לא משחררת. לא משחררת לילדים להראות לי שהם מסוגלים. אין לי סבלנות לתהליכים.
אבל אתמול, כשכולנו הדלקנו נרות, ולא נרשמו מריבות אלימות, ואף אחד לא שבר לשני את הנרות, ואפילו השעווה לא טפטפה על השיש, והשיער של התינוקת לא נדלק למרות שהיה בתוך השַמש - הסתכלתי על כולם בכזאת אהבה והודיה והכרת הטוב. הבנתי, יש לי נס. כל הזמן. יש לך נס. ונשאר לי עוד קצת חג, להתפלל על עצמי שאני אתחיל לראות אותו. ולהודות ולהלל ולשבח ולפאר ולברך.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם