העולם לא יכול לסבול מראה של יהודים מאושרים
כל דבר מתחיל בירושלים: אין הסבר אחר לכפייתיות של מדינות העולם כלפי ישראל והפלסטינים. אלפיים שנה, דבר לא השתנה
אחרי שהות ארוכה הן בישראל והן בגרמניה, אני חוזר הביתה לארה"ב. מיד כשנחתי בעיר ניו-יורק אחרי טיסה ארוכה, האייפון שלי הפציץ אותי בתמונות טריות של קוביות בטון ברחובות ברלין. משאית גדולה, כך אני קורא בטלפון שלי, דהרה לתוך שוק חג המולד בעיר והותירה אחריה שובל של הרוגים ופצועים.
זה כמו בירושלים, אני אומר לעמיתה לטיסה, אני מכיר את קוביות הבטון הללו. היא מתקנת אותי: "הכול מתחיל בירושלים". כיצד זה יכול להיות, אני שואל. "ובכן", היא אומרת, "לפני שכל משאית שהיא דהרה לתוך קהל אנשים באירופה, הן טסו לעבר אנשים ברחובות ירושלים. לכל צורה מודרנית של טרור", היא אומרת לי, "יש מקור בירושלים".
אני שואל אותה: סליחה, מה הכוונה? "בכל פעם שאתה עולה על מטוס יש בדיקות ביטחוניות אינסופיות, נכון?" היא מקשה. ובכן, כן. "מדוע? בגלל שפלסטינים חטפו מטוסים ופוצצו אותם. הם התחילו בזה נגד ישראל, ואחרים פשוט מעתיקים את מה שהם עשו. מי החל להשתמש במשאיות כאמצעי טרור? הפלסטינים. היכן? בירושלים", היא מסכמת.
לאחר שעזבתי את שדה התעופה 'ג'יי-אף-קי' גיליתי כמה אני שמח להיות שוב עם האנשים השפויים של העולם, הניו-יורקרים. אני לא רוצה אפילו לחשוב על המזרח התיכון. אני נמצא בניו-יורק, ואני רוצה לשאוף לתוך המערכות שלי כמה שרק אוכל מניו-יורק. הניחו לפלסטינים לעשות כרצונם - אני מחוץ לעסק.
את המזוודות השארתי בביתי, ויצאתי למעדנייה. אלה הפינות האהובות עליי בניו-יורק, המעדניות, והן תופעה ייחודית לעיר. הן לרוב פתוחות 24/7, האוכל מוגש במהירות, אני יכול לשבת שם לנצח בזמן שממלאים בחינם שוב ושוב את ספל הקפה שלי, ואני יכול לשוחח עם זרים גמורים – דברים שבדרך כלל לא ניתן לעשותם במסעדות רגילות.
הייתם רוצים לדעת מה אני מזמין? אומר לכם: חביתת בשר, צ'יפס, מיץ תפוזים, זרם אינסופי של קפה חם במיוחד וכוס דיאט 'קולה' קרה כקרח. המחיר הכולל הוא 12 דולר. במקום שבו אני מתגורר, בשכונת אפר איסט סייד, כוס אספרסו עולה יותר מזה – אלא אם אתה נמצא במעדנייה. שהא-ל יברך את המעדניות.
המזון שלי מגיע, ואני מתחיל לחפור בו. כן, אני מודה: האוכל בשווקי חג המולד של ברלין עילאי בהרבה, אבל לפחות כאן אין משאיות שדורסות אותי.
גברת בלונדינית יושבת בשולחן לצדי, ואנו מתחילים לשוחח. היא אומרת לי בגאווה רבה שמשפחתה "גרמנייה". היא אינה יודעת ולו מילה אחת בגרמנית, אך היא חשה גרמנייה מאוד. לך תבין. אמרי לי, אני מבקש ממנה, האם היית בניו-יורק במהלך הבחירות לנשיאות?
כן, היא עונה.
למי הצבעת? אני שואל.
היא מסרבת לענות.
גם אני גרמני, אני אומר לה, ואת יכולה להרגיש חופשייה איתי.
"דונלד טראמפ", היא עונה בקול שקט.
אני תוהה: מדוע את מדברת כה בשקט?
"אנו נמצאים באפר איסט סייד", תשובתה.
אז מה?
"הם ליברלים", היא משיבה.
אז מה?
"לא היית בניו-יורק במשך זמן רב", היא מעירה.
זה נכון.
"הדמוקרטים, הליברלים, הם השתגעו", היא מסבירה, "הם מסרבים לקבל את תוצאות הבחירות, והם רוצים להרוס את הדמוקרטיה".
הגברת הזאת משתפת אותי בסיפורים מחרידים, כגון הטענה שבכירים דמוקרטים נותנים כסף לאנשים כדי שיפגינו ליד 'מגדל טראמפ'. זה נשמע לי מוזר, אבל אני לא מערער על דבריה. היא הייתה כאן, ואני לא.
אני הולך הביתה ועושה את כל מה שתושב ניו-יורק עושה כשהוא או היא נמצאים בביתם: אני גולש באינטרנט. אני רוצה להבין מה התרחש בארה"ב בזמן שהייתי טרוד בגרמנים ובישראלים.
ובכן, זה מעניין למדי. אני קורא ב'פוליטיקו' שלפני הצבעת האלקטורים הם זכו ל"איומים על חייהם, לשיחות טלפון מטרידות ולערמות של מכתבי שנאה" בניסיון לאלץ אותם לא להצביע לטראמפ.
איומים על חייהם. מה, בשמו של וולטר, השתבש אצל הדמוקרטים? באיזו נקודה בדיוק הפכו חבריי, שכמעט כולם דמוקרטים, מליברלים שדיבורם רך למשוגעים המאיימים על חייהם של אחרים? מה הם עוד יעשו – ינהגו במשאיות לתוך קהל דחוס?
חבר טוב שלי מתגורר במרחק שני רחובות מביתי, ואני הולך לבקר אותו. הוא מתגורר בבניין 'קו-אופ' יפהפה (בניין המצוי בבעלותה של חברה גדולה, המחלקת לבעלי המניות אפשרות לרכוש בו דירות), שבו הוא בעליה של דירה שמחירה הוא 3 מיליון דולר.
משהו התחדש מאז שעזבתי, אני שואל.
"כן", הוא עונה.
שתף את החדשות הללו איתי, אני מבקש.
"אתה לא יכול לעשן יותר בביתי", הוא אומר במפתיע.
מה קרה?
"ועד הבניין נפגש והכריז עליו כנקי מעישון", מסביר חברי.
האם אתה אומר לי שאינך יכול לעשן בביתך שלך?
"זה נכון", הוא משיב.
מדוע הם עושים זאת?
"הם ליברלים", עונה חברי.
סליחה?
"בדיוק מה ששמעת", הוא אומר.
בקצרה: אם אין טראמפ, אין סיגריות.
אני הולך הביתה, כדי לעשן.
במרחק של ארבעים רחובות מביתי נמצא מטה האו"ם, שבו מועצת הביטחון ממלאת את המטרה להגן על החירות ועל זכויות האדם של אנשים המרוחקים אלפי קילומטרים ממנה – בפלסטין. ההחלטה שהמועצה התבקשה לאשר, שהובאה בפניה בידי דיפלומטים מניו-זילנד, ממלזיה, מסנגל ומוונצואלה, היא גינוי של מדיניות ההתנחלויות הישראלית ביהודה, בשומרון ובירושלים.
שגרירה של ניו-זילנד נושא דברים. "אחד הנושאים הדחופים ביותר שלא זכו להתייחסות על סדר יומה של המועצה", הוא מסביר, הינו עניין ההתנחלויות. אני חשבתי ש"הנושא הדחוף ביותר מבין אלה שלא זכו להתייחסות" עשוי היה להיות אלפי ההרוגים בתימן ומיליוני כורדים שאין להם מדינה, השיעים המנוצלים בבחריין והיזידים שנאנסים בעיראק, הרעב בסומליה והמתים הנשכחים של סודן – אם להזכיר כמה דוגמאות – אבל כנראה אני טועה לחלוטין.
הנושא החשוב ביותר הוא פלסטין. כך אומרות אומות אוהבות אדם, אלה שהכי אכפת להן בעולם מזכויות אדם. זו חבורה נחמדה למדי, האמת. מלזיה, למשל: אותה מדינה שבה אין זה חוקי לנוצרי לומר את שמו של הא-ל – "א-ללה", בשפה המלזית – מכיוון שהוא נשמר לשימושם הבלעדי של המוסלמים. כן, בדיוק.
סנגל: דו"ח מצב זכויות האדם של מחלקת המדינה האמריקנית לשנת 2015 האשים את הממשלה בדקר, בין השאר, בשימוש ב"פעולות פיזיות אסורות, כולל עינויים, מצד כוחות הביטחון; במעצרים שרירותיים; בשיטות מעצר מפוקפקות; בהיעדר עצמאות שיפוטית; בהגבלות על חופש הביטוי, העיתונות וההתאספות; באונס, אלימות ביתית, הטרדות מיניות ואפליה נגד נשים, וכן מילת נשים".
ונצואלה: דו"ח מצב זכויות האדם של מחלקת המדינה לשנת 2015 האשים את ונצואלה במגוון הפרות זכויות אדם, הכוללות "שימוש במערכת המשפט כדי להפחיד מבקרים של הממשלה ולרדוף אותם באופן בררני; פעולות משטרתיות חסרות אבחנה נגד אזרחים המובילות למעצרים נרחבים ושרירותיים ולאובדן חיים לא חוקי; ופעולות ממשלתיות לדיכוי את חופש הביטוי ולהגבלת חופש העיתונות".
הנשיא ברק אובמה, הנופש בהוואי – בעבר ממלכה גאה שארה"ב סיפחה אותה אליה באכזריות – צריך היה לבקש מהמדינות הללו, וכן מעצמו, לחוש קצת ענווה ולא להטיף מוסר לאחרים. הוא לא עשה זאת. במקום, הוא הורה לשגרירה האמריקנית לאפשר להחלטה הזאת לעבור ולהתקבל. אה, ואגב: סין ורוסיה – שתי מדינות שיש להן עבר מושלם ובלתי ניתן להכחשה בכל הקשור לזכויות אדם – הצביעו אף הן בעד הגינוי לישראל.
כמה ימים מאוחר יותר ביקשתי מאחד ממכריי, ליברל נלהב מניו-יורק, להסביר לי את כל זה. הוא התעצבן מאוד והרים עליי את קולו: "האם אתה אוהב את טראמפ?" אני אוהב פלסטינים, אני עונה לו, והוא נרגע.
מדוע העולם כל כך כפייתי לגבי כמה פלסטינים בזמן שהוא מתעלם ממיליונים שמתים ונאנסים? חברתי לטיסה כנראה צדקה: הכול מתחיל בירושלים. יש שם יהודים, והעולם לא יכול לסבול את המראה שלהם מאושרים. דבר לא באמת השתנה במשך אלפיים שנה.
אקו"ם