ראשי » חדשות » דעות

רענן שקד, אנחנו דומים יותר ממה שנדמה לך

גם אם אופיע מולכם עם ג'ינס משופשף וסריג עדכני, ציפורניים מטופחות ושיער פזור - לנצח אהיה המתנחלת הסהרורית מיו"ש

הפעם הראשונה שבה הורדתי את המטפחת הייתה לפני כעשור. זה קרה אחרי ריאיון עבודה כושל במקומון תל־אביבי. בתמימותי כי רבה הגעתי אליו כמו שנראיתי אז - שביס צבעוני, חצאית ארוכה, וכמובן שלא טרחתי למחוק מקורות החיים את המילה "אולפנה". איך שהתיישבתי מול העורך, הבנתי שהריאיון ממש לא עומד לעסוק בכישורי הכתיבה שלי. יותר בכיוון של האם אני מתכננת להיכנס להיריון בקרוב או האם תהיה לי בעיה לראיין הומוסקסואל.

כשיצאתי משם כבר הבנתי. המטפחת הולכת לפניי. לאן שלא אגיע, כולם כבר מחליטים בשבילי מי אני, מהן דעותיי ומהן תוכניותיי הדמוגרפיות. בריאיון הבא המטפחת סולקה אחר כבוד לטובת סרט דק וחצאית קצרה, והתקבלתי. ברור שהתקבלתי.
 
מי היה מאמין שגם היום, בשנת 2016, אחזור להרגיש כמו אותה דתייה מתויגת שהרגשתי אז. זה קרה כאשר מפיקה של תוכנית בוקר ביקשה שאתראיין בנוגע לאינפלציית ההטרדות המיניות במגזר הדתי. השבתי בחיוב, וחיכיתי לשיחת הטלפון מהתחקירנית. "אז רגע", היא אמרה, "את לא תומכת בבוכריס?" "כמובן שלא", עניתי, "האיש הודה במעשים המיוחסים לו, מה יש כאן לתמוך?"

שעות ספורות אחר כך הודיעו לי שהאייטם מבוטל. "עומס כתבות", השיבה התחקירנית. אחר כך גיליתי שהאייטם דווקא התקיים כסדרו, בנוכחות מרואיינות אחרות. היה לי ברור בדיוק למה - בשבילם אני לא יותר מאשר משבצת. מתנחלת ימנית שאמורה לספק דעות חשוכות כלבבם, אחת שתשב באולפן בתפקיד הרפובליקנית המתלהמת. ואם, חלילה, החלטתי להציג דעה מתקדמת שלא מתאימה לאופן שבו תופסים מתנחלות ימניות, אין לי בעצם מקום באולפן.

מתוקף עבודתי אני נמצאת המון בתל־אביב. יושבת בבתי קפה, מתחככת בשמאלניות האורבנית, ועבורי מדובר תמיד בחוויה אנתרופולוגית מרעננת. אבל עבורם, כך נראה, לנצח אהיה המתנחלת הסהרורית מיו"ש. וגם כשאני באה לריאיון עם ג'ינס משופשף, סריג עדכני, ציפורניים מטופחות, שיער פזור, איפור מתוקתק ונעליים של פריטי בלרינס, הם ימשיכו לשאול אותי את אותן השאלות מתקופת הקומדי סטור. "אז רגע, אז את לא מתייעצת עם רבנים?" ו"תגידי, מותר לך בכלל לדבר עם גברים?"

עד כדי כך גדולה החלוקה למחנאות, שאם אחד משלהם, להלן חיים אתגר, מחליט לשנות קצת כיוון פוליטי, הוא הופך ללא פחות מבוגד, ורענן שקד לא מהסס לכתוב בטורו האחרון שהוא "מהווה איום על שלומו ושלום ילדיו". "כשאומרים לי שבעצם - בהנחה שכולנו ציונים - אין למעשה הבדל עצום בין הימין לשמאל בישראל; שהוויכוח כולו הוא רק 'מסך עשן' לאיזו שחיתות כלכלית מתמשכת; שכולנו אחים; אני לא מבין על מה מדברים איתי", כותב שקד, "סליחה, איפה בדיוק אנחנו נפגשים? או שאתם מתנחלים עם הפנים למדינה דו־לאומית שאין לה עתיד כמדינה מערבית, מתקדמת ושוחרת חיים; או שאתם לא־מתנחלים עם הפנים לעולם, ומתישהו גם לשלום ולנורמליות".

בוא ואומר לך, אדון שקד, איפה אנחנו נפגשים. למען האמת, איפה לא? כמעט בכל פרמטר שתבחן, למעט הנושא המדיני ושמירה על אורח חיים מסורתי, אני ואתה די דומים. שנינו מאמינים בחופש הביטוי. שנינו דוגלים בכבוד האישה ובזכותה לשוויון. שנינו לובשים ג'ינס וטישרט, אוהבים מוזיקה לועזית משובחת, קוראים ספרי הגות, מייללים על ימי החופש של משרד החינוך, מתלבטים על הילד הבא וכורעים תחת עומס המשכנתא. אם תפרוט אחד לאחד את אורח חיי כדתייה ליברלית, הוא הרבה יותר דומה לשלך מאשר לזה של המאחזניק מאש־קודש. אבל אתה הרי לעולם לא תרגיש כך; לנצח תראה בנו חלק מהמחנה "ההוא", כי מעולם לא טרחת לפגוש אותנו באמת.

בזמן שהדתיים המצויים יודעים להבדיל בין היפסטר לסחי, מכירים את המועדונים המפורסמים של העיר, הולכים לפואטרי סלאם ויודעים מתי סיה מגיעה לפארק הירקון, אתם ממשיכים לתפוס אותנו בדיוק כפי שנתפסנו בשנות התשעים - נטולי גוונים וחסרי ספקטרום. אין לכם מושג מה ההבדל בין גושניקים לאנשי גב ההר, בין דתיים ירושלמים לדתיי המרכז, בין סרוגי הקיבוץ לסרוגי גבעת־שמואל, בין נער עם גוזמבות לנערה עם טוניקה וטייץ. פניהם של רוב דתיי הארץ נשואות לתרבות התל־אביבית ויונקות ממנה ערכים, אך זו מפנה לנו בתמורה את גבה אל עבר הים - לניו־יורק ולברלין, לשם עיניה נשואות, שם מתהלכים אנשים כמוה.

אם היה לכם מושג כמה אני דומה לכם, אולי לא הייתם קוראים לי לאולפן על תקן מתנחלת ימנית, אלא על תקן עיתונאית. ואם היה בצוות היוצרים של תאג"ד אפילו חצי דתל"ש עם עגיל בגבה, הוא כבר היה דואג שידביקו לפולצ'ק כיפה קצת יותר מעודכנת מאשר זו שדוד שלי חבש בתקופת גוש אמונים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

רחלי מלק-בודה

כתבת בכירה ובעלת טור במקור ראשון

לכל הטורים של רחלי מלק-בודה