ראשי » חדשות » דעות

האקדח והמעשן: זירת המטענים של מנדלבליט

היועמ"ש מנדלבליט עלה על זירת מטענים: אם יחליט שיחסי קח־תן בין פוליטיקאי למו"ל הם פליליים, יהיה משונה להתחיל דווקא מהשניים שמעולם לא נתנו ולא קיבלו זה מזה דבר מלבד עוינות

הידיעה על פגישות חשאיות, אולי פליליות, בין ראש הממשלה למו"ל 'ידיעות אחרונות', שיגרו גלי הלם במערכת הפוליטית. אבל כמו בפרשת הסיגרים, זה היה הלם טקטי, לא הפתעה אסטרטגית. אם המלחמה היא המשך המו"מ באמצעים אחרים, הרי שבין נוני לביבי התנהל וואחד מו"מ. במשך שנים ארוכות, עד הפוסט המפורסם בתחילת פברואר 2015, נמנע נתניהו מלנקוב בשמו של מוזס כאויבו המרכזי. היה נהוג לחשוב שהסיבה היא רתיעה מעימות חזיתי. מסתבר שהמניע היה אחר: את נשק יום הדין הוא הוציא מהמחסנים רק לאחר שכשלו כל נסיונות המו"מ הארוך שהתנהל בחורף ההוא, רובו בארבע עיניים וחלקו מוקלט.

משונה במיוחד לחשוב שהאובססיה ארוכת השנים ביחסי נתניהו ומוזס הובילה את שניהם מרחק קצר מישיבה משותפת על ספסל נאשמים אחד. נתניהו תמיד חשש מהקלטות, אבל בסופו של דבר ההקלטה שהוא ביצע מכיס חליפתו סיבכה אותו; הוא תמיד חשש שהתקשורת תפיל אותו, כל כך חשש שאולי דחף לכך בעצמו.
 
ובכל זאת, משהו עדיין לא מסתדר: נתניהו בדרך כלל אוהב להיות זה שמקבל סחורה במטבע קשה ומשלם במילים מעורפלות, לא להפך. מה ההיגיון בסגירת עיתון אוהד שכבר עובד, לטובת עיתון עוין שמבטיח לשנות את עורו? מדוע שיוותר על ציפור אחת ביד כדי לקבל חצי ציפור על העץ הכי גבוה במדינה? ומדוע שינהל לשם כך משא ומתן קולני, ארוך, לילי, עם בכיר אויביו, כשרק ימים לפני כן, בסערת נפש, הפטיר במליאת הכנסת "בושה, בושה", למראה לוח התוצאות? ועוד תהיה: למה בנימין נתניהו הפקיר את ההקלטה במחשבו של ארי הרו, ולא בבית ברחוב בלפור, חסין מחיפוש משטרתי?

שמונה חודשים חלפו מהרגע שבו הונחה על שולחן הכנסת הצעת החוק של איתן כבל "להגנת העיתונות המודפסת", נתמכת בידי איילת שקד, אלעזר שטרן, אילן גילאון ושלל ח"כים אחרים, ועד שאושרה במליאת הכנסת. היועץ המשפטי לממשלה בוודאי מודע היטב לאירוניה: אם יחליט שיחסי קח־תן בחיכוך גבוה בין פוליטיקאי למו"ל הם פליליים, יהיה משונה מאוד להתחיל דווקא מהפוליטיקאי והמו"ל שמעולם לא נתנו זה לזה דבר ולא קיבלו זה מזה דבר. לא היה עוין ל'ידיעות אחרונות' מנתניהו, ולא היה כלי תקשורת עוין לנתניהו מ'ידיעות אחרונות'.

אם היועץ המשפטי לממשלה יחליט שסיקור מפרגן תמורת תמיכה בחוקים הוא עבירה פלילית,הוא יצטרך לבדוק הכל, מההתחלה: האם יוזמי החוק קיבלו סיקור אוהד ב'ידיעות אחרונות' בתמורה לתמיכתם? מה קיבלו הח"כים שהצביעו בעד? האם הופעלו לחצים נגדיים מ'ישראל היום'? למה קידמה שרת המשפטים דאז ציפי לבני את החוק למרות חוות דעת מנוגדת של היועץ המשפטי לממשלה? מנדלבליט עלה על זירת מטענים, ולפי הידוע הוא עדיין לא נלהב להמשיך ולפסוע בה לאורך זמן.
 
בניגוד לרושם החיצוני, נתניהו די מתוח בימים אלה. עורכי דינו פקדו את משרדו השבוע כמעט מדי יום. אין לו מותרות להתמקד רק בהליך הפלילי, כי גם הוא מתחיל לשמוע את הרחש החשוד מהקואליציה ומהליכוד. שר בכיר החל השבוע לגשש באופן כאילו־אגבי עם מפלגות אחרות בקואליציה, אם יתמכו בו כראש ממשלה זמני במקרה שנתניהו יפרוש.

עוד חזון למועד: ההנחה היא שאיש מבכירי הליכוד והקואליציה לא יעז לקרוא לנתניהו לפרוש לפני שתושלם החקירה, ויגובשו מסקנות היועמ"ש, ויתקיים השימוע, ותיפול ההחלטה הסופית. זה יביא אותנו כנראה לסוף 2017 או תחילת 2018. גם בהנחה שיהיה כתב אישום ונתניהו ילך או יולך הביתה, האירוע הפוליטי כבר יתכנס למערכת בחירות ולא לתמרונים טקטיים בתוך הכנסת. ובמילים אחרות: אם מישהו מהליכוד יחליף את נתניהו, הוא יצטרך לזכות באמונם של 130 אלף מתפקדים, ולא רק לקמבן רוב מקרי בקואליציה.

מעמדו של נתניהו נחלש. יעידו על כך, באופן אבסורדי, ההופעות הבוטחות בראשון בממשלה, בשני בסיעה, בשלישי בפיקוד מרכז, וברביעי במזכירות הליכוד. בקואליציה רווחת ההערכה שגברו הסיכויים לנפילתו: אם החקירה לא תחסל אותו פלילית, היא תחליש אותו ציבורית ותביא אותו לבחירות הבאות במצב קשה. בכירי הליכוד תוהים עכשיו בינם לבין עצמם מתי יהיה הרגע שייאלצו בכל זאת להשמיע קול. כל אחד מהם מסתכל ימינה ושמאלה ומקווה עדיין שמישהו אחר יעשה עבורו את העבודה כפוית הטובה.
 

בחודש שעבר, עוד לפני שנודע מהי 'פרשה 1000', נכתב כאן שנתניהו הפסיק לפתע לעשן סיגרים. פתאום האנקדוטה הזו נראית פחות אנקדוטלית: האם החברמילצ'ן קטע את המשלוחים אחרי שנקרא למשטרה ונתניהו לא רוצה לשלם עליהם בעצמו? או שאולי הוא ידע כבר שייקרא למשטרה ורצה לומר לחוקרים שנושא הסיגרים כבר מאחוריו? או שלפעמים סיגר הוא רק סיגר?

קופסת ה'קוהיבה סיגלו 5', 25 סיגרים תוכנה, מונחת כבר שנים על שולחן חדר העבודה בבית ברחוב בלפור. אל אותו שולחן נקרא בתדירות של אחת לשבוע, לפעמים יותר, היועץ המשפטי לממשלה. כמה אירוני לחשוב שבשליחותו של מנדלבליט הפכו שוטרי יאח"ה כל אבן ומשכו כל קצה חוט, אבל האקדח המעשן, מעשן ממש, ניצב כל הזמן הזה מול עיניו.

יאמר נתניהו: מי שמקבל שוחד איננו מציג אותו לראווה מול כל באי מעון ראש הממשלה, וזו ההוכחה הסמלית שמדובר במתנה חוקית. יאמרו מתנגדיו: זו דווקא הראיה שנתניהו כבר איבד את היכולת להבחין מה אסור ומה מותר.
 

לפני עשרים שנה רעשה הארץ מפרסום (שהיה, אגב, ב'ידיעות אחרונות'): ראש הממשלה הצעיר נתניהו נוהג לעשן סיגרים על חשבון המדינה בסכום של כמה מאות שקלים בשבוע. פרצה סערה ציבורית, ובסיומה נתניהו קיבל החלטה: לא להפסיק לעשן, אלא להפסיק להצטלם מעשן. יום אחד לפני כעשור נקראתי למשרדו האופוזיציוני. אפשר לסמוך עליו? שאל נתניהו את דוברו דאז אופיר אקוניס. כן, השיב אקוניס בחשש מסוים.

נתניהו הושיט את ידו אל המגירה, אבל במקום מסמכים סודיים על התקיפה באיראן שלף משם סיגר עבה. מאז, ולא רק איתו, חשבתי איזה מזל שבניגוד לתחזיות טרם הומצאה טלוויזיה מפזרת ריחות. אחרת, מדי ערב, בכל דיווח על שר הביטחון, ראש הממשלה או הטוען לכתר, סלוני ישראל היו מתמלאים בטבעות עשן. סיגר הוא לא רק סיגר, הוא דימוי.
 
כשהעיתונאי יאיר לפיד הודיע יום בהיר אחד על החלטתו להפסיק לעשן סיגרים ולשתות ויסקי כדי להתחבר לעם, היה ברור שנפלה אצלו ההחלטה לנטוש את 'אולפן שישי' ולהתמודד לכנסת - מה שאכן אירע כעבור שלושה חודשים. כשראש השב"כ יובל דיסקין ביקש להבהיר לציבור את חוסר האחריות המשווע שגילו לדעתו נתניהו וברק בכוונתם לתקוף את איראן, הוא סיפר שהדיונים התנהלו בעוד השניים לוגמים ויסקי ומעשנים סיגרים יקרים. כשמפלגת העבודה של עמיר פרץ ניסתה להפוך את בחירות 2006 ממדיניות לחברתיות, היא שחררה תשדיר: ראו בו את אולמרט ונתניהו, ואז סיגר 'קוהיבה' נשרף לאיטו. "קופסת סיגרים עולה 2,971 שקלים, שכר המינימום - 3,335 שקל. אולמרטניהו, עם יד על הסיגר, באמת אפשר לחיות מהכסף הזה?", שאל הקריין. שנים אחר כך יביאו הסיגרים שקיבל אולמרט מטלנסקי להרשעתו, ואלה שנתניהו קיבל ממילצ'ן להסתבכות פלילית שסופה רחוק.

מה מושך את הפוליטיקאים בחבלי קסם למוצר המתכלה והמזיק פוליטית הזה? אולי העובדה שחלקם מתקשה להתמודד עם הפער הבלתי נתפס בין הסביבה הטייקונית שבה הם חיים למשכורת הבינונית מאוד שאותה הם מכניסים הביתה. שר בכיר מקבל החלטות במיליארדים, אבל מביא הביתה בערך 19 אלף שקל נטו. ראש ממשלה משלם מס רצחני על הרכב הצמוד, המשוריין, ומן הסתם לא יכול לתת לבן שלו לנהוג עליו בסופי שבוע, בעודו מדמיין את מאות אלפי הדולרים שיכול היה לעשות בחוץ בשעה של הרצאה. יש מי שמנסה לסגור על הפער הזה באורח חיים אלפיוני: טיסות יוקרה לחו"ל, ארוחות, סיגרים. כשמקורות המימון אלפיוניים גם הם, המשטרה נכנסת לתמונה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

עמית סגל

עיתונאי, איש רדיו וטלוויזיה ישראלי. משמש ככתב הפוליטי של חברת החדשות של ערוץ 2.

לכל הטורים של עמית סגל