אזריה ופיגוע הדריסה: שעת המבחן של איזנקוט
הרטמכ"ל איזנקוט, אתה במלחמה. לא בזירה שהורגלת לה, אבל בהחלט מלחמה: על הלגיטימיות, על הערכים, על התדמית, ועל העוצמה האנושית של הארגון הכל-כך חשוב שאתה עומד בראשו. ובמלחמה, רוצים לראות את המפקד מקדימה
אחת לעשור בערך, ניתנת הזדמנות פז לרמטכ"ל "ליישר" את השורות – בדרך כלל מדובר במקרים חריגים שטיפול ישיר של ראש המערכת בהם, מסמן לצה"ל מה פסול ומה לא, מה קביל ומה אינו קביל. המהלך שעליו מחליט הרמטכ"ל הופך להיות מעצב עבור המערכת, ובלא מעט מקרים מחלחל גם לתוך החברה, מתוקף העובדה שצה"ל הוא צבא העם, והמחיצות בינו ובין העם הן חדירות.בסוף שנות ה-90 היה זה רב-אלוף שאול מופז שנקט בשתי פעולות שסימנו בצה"ל כיוון ברור – האחד הוא הבלטת ערך הניצחון, על רקע אי החתירה למגע של חיילים במוצב סוג'וד בדרום לבנון. הרמטכ"ל התערב אישית באירוע, ופעל לענישת הלוחמים על הרפיסות שהפגינו. במקרה אחר פעל מופז להדברת הנגע של יחסים אינטימיים בין מפקדים ופקודות. הוא אולץ לכך אחרי התערבות בג"ץ בעניינו של תא"ל ניר גלילי, אך המסר היה חד וברור, והוביל להרחקת לא מעט מפקדים בכירים משורות הצבא.
בעשור הקודם היה זה רב-אלוף גבי אשכנזי שהדיח והרחיק מצה"ל שני מפקדים בעלי עבר מפואר ועתיד מזהיר - צ'יקו תמיר ועמאד פארס, על רקע דיווחים לא אמינים. החלטה מטלטלת זו סימנה באופן חד וברור שעל אמינות אין עיגול פינות. לא מעט הרימו גבה על הרחקה של קצינים מצטיינים מצה"ל על רקע אירועים איזוטרים, אך המסר היה חד וברור, ואף חלחל עד לשכבת המפקדים הזוטרים.
ועתה, בשנה האחרונה, נדמה שהגיע הזמן למסר חד, ברור ומטלטל, נוכח בלבול הניכר והמשפיע באופן עמוק על הצבא וביחסים שבין הצבא והחברה. צבא העם שואב כוחו מן העם, על כך אין מחלוקת, כך היה וכך יהיה בעתיד הנראה לעין. לא בכדי צה"ל עדיין מסומן כ-"מדורת השבט" וכמוסד הזוכה לרמת האמון הגבוהה ביותר.
האירועים האחרונים, האחד של אלאור אזריה והשני של תמונות הצוערים הנסים מזירת פיגוע, והשיח החברתי בעקבותיהם מעידים על סדק מכוער המאיים על תקינות מערכת היחסים בין צה"ל והחברה. המסרים, על אף שהם מוקרנים, נצפים ומואזנים - קצת אמביוולנטיים, אפורים, ומייצרים מרמור ואי-נחת בקרב הציבור.
זירת הפיגוע: רגעים לאחר הדריסה:
לא נעים להיות רמטכ"ל בסיטואציות האלו, כאשר אתה נמדד על היבטים נורמטיביים, ולא על ביצועיך בזירת הקרב, אליה חונכת, טופחת, האמנת וגדלת, שהרי מבחינה מבצעית שני האירועים הסתיימו בפגיעה באויב, אך ההתנהלות סביבם מעוררת תמיהה, ודומה שאינה יורדת לרגע מסדר היום. וככל שעובר הזמן, כך נדמה, זה נראה יותר רע.
השאלה היא היכן הבעיה? האם החברה שלנו הפכה לכל-כך משוסעת ששום מסר לא מתקבל כאן בקונצנזוס? האם מעמדו של הרמטכ"ל הפך להיות נמוך משהיה, וגם עליו מערערים עד רמה של מחאה אלימה? איפה באמת הבעיה? התשובה היא גם וגם וגם.
אין ספק שב-20 השנים האחרונות מעמד הרמטכ"ל אינו כפי שהיה, ראו כדוגמא את מספר הרמטכ"לים המכהנים בימים אלו בכנסת. וגם הרמטכ"לים, הפורשים הטריים, גנץ ואשכנזי, אינם ממהרים, כך נראה, להעמיד את עצמם בשורות הראשונות לעבר תפקידים ברמה המדינית. נדמה גם שכל אחד מהם עבר "סיכול ממוקד" תקשורתי וציבורי.
לעומת זאת, דווקא אייזנקוט שזכה לסופרלטיבים רבים מכל קצוות הקשת, יכול להיות הרמטכ"ל הנכון שיתקבל בבוא היום בציבור כאדם מאוזן, חכם, שאינו שייך לשום אליטה. אך נראה שמבחנו האמיתי מתקיים בעצם ימים אלו – המבחן על תדמיתו של צה"ל, שנשחקת כאמור, מיום ליום.
גדי, זה הזמן לפעול, להזיז את הדוברים ולצאת לפנים, לומר בקולך לאומה דברים חדים וברורים, לייצר שיח עם תהודה משמעותית כשאתה מוביל בחזית. אם זה היה ברור עד כה, אתה במלחמה, לא בזירה שהורגלת לה, אבל בהחלט מלחמה, על הלגיטימיות, על הערכים, על התדמית, ועל העוצמה האנושית של הארגון הכל-כך חשוב שאתה עומד בראשו. ובמלחמה רוצים לראות את המפקד מקדימה.
לא חדש שניכר ואקום ברמה המנהיגותית וכולנו מחפשים קול שפוי וברור שמדבר אל הציבור, שמתווה ומקרין ערכים, ושעוסק באיך אנחנו נראים ופחות במה אנחנו מפרסמים. צה"ל הוא כל-כך דומיננטי בחברה – אתה לא יכול להרשות לעצמך סוג של הדרה. אז קדימה, הרמטכ"ל איזנקוט, פעל. לפני שיהיה מאוחר מדי.
אקו"ם