פרידה אישית מרס"ן בן־ארי: להיות קצת יותר חגי
היה בו שילוב נפלא בין רצינות לצחוק, בין ערכיות לאהבת סטייקים. הוא היה מקצוען ואופטימיסט, אמיץ ומחושב. איש במובנה העמוק של המילה. פרידה אישית מרס"ן חגי בן־ארי שנפצע אנושות ב'צוק איתן' ונפטר בשבוע שעבר
את ההספד הזה לחגי, ההספד הפרטי שלי, אני כותב כבר שנתיים וחצי. מאז אותו לילה ביולי 2014, כשהמלחמה שבערה בדרום הפרה את שלוות ליל הקיץ בגולן. חגי נפצע פציעת ראש אנושה מכדור יחיד ומדויק של צלף, שתפס אותו כנראה רגע לפני ההסתערות. הוא חולץ תחת אש מהרצועה אל 'סורוקה', ושם הסתערו עליו הרופאים במערכה מטלטלת שלקחה איתה את כל הסובבים אותו.במסדרון בית החולים, באותם ימים ראשונים שלאחר הפציעה, ישבו קרובים וחברים של פצועים נוספים. כל חבורה נעה בין תקווה לייאוש, הכול לפי שברירי המידע שהצליחו לחלץ מהצוות הרפואי. כל דקה חשובה, כל מדד רפואי קובע. הדקות התארכו לימים, שהפכו בתורם לשבועות. רוב הפצועים 'התקדמו' למחלקות אחרות והשתחררו, וחגי נשאר כשהיה. כעבור זמן, כשהתברר שניתן לטפל בו גם בבית, לקחו אותו ההורים חזרה הביתה לנוב, למקום שבו גדל והתגורר עד הפציעה.
על רכבת ההרים הרגשית הזאת כתבתי ומחקתי, ערכתי ותיקנתי. פעם זה יצא עצוב, פעם מצחיק, פעם מתרפק על העבר ופעם מקווה לעתיד. אבל הקושי העיקרי היה החשש שהמטפורות לא יובנו והסופרלטיבים לא יספיקו, ועד כמה שאתאמץ יצא לי טקסט שלא יעמוד במבחן האמת, ולא יצליח להביא אל הדף את דמותו במלואה.
ראשון להגיע, אחרון לעזוב
הידיעה ההיא שחגי נפצע תפסה אותי לא מוכן. לא כי זה לא היה סביר שייפצע - להפך, הוא היה חייל מקצועי שהשקיע את כל זמנו ומרצו בשביל דבר אחד: מלחמה - אלא יותר בגלל שאיכשהו אצלי בראש הוא היה בטוח. ידעתי שהוא קיבל את הסיירת, ושהוא מחכה מאד למינוי בפועל. אבל בינתיים הוא היה מפקד מגמת אימונים והכשרות ביחידת מגלן. כאילו, כמה מסוכן יכול להיות באימונים? כמה כדורים שורקים בהכשרות?
בתכתובת האחרונה שלנו, יום לפני 'צוק איתן', כשהנערים כבר נמצאו מתים והאוויר היה טעון ונפיץ, כתבתי לו שנראה לי שהוא יישאר במגלן ולא יספיק לקבל את הסיירת בגלל האירועים. הוא, בפסקנות טלגרפית אופיינית, ענה: "לא יהיה". רוצה לומר, הסיירת תהיה שלי, כך או אחרת. כמו כל דבר שחגי רצה והשיג הוא קיבל את הסיירת, רק הלוקיישן ומצבו הפיזי לא היה כפי שתכנן - כשטקס המינוי המרגש התקיים באישון לילה ליד מיטתו.
מאז שנפצע עולים בי מדי יום זיכרונות חיים של מפגשים ואירועים משותפים. אני מוצא את עצמי בעיקר מתבייש, כי אני יודע שאני לא עומד בציפיות שלו. ברור לי שהיה נוהג אחרת לו עמד בסיטואציה דומה. תקופה ארוכה הוא היה רחוק ממני מטרים ספורים, ואני לא מצאתי את הכוח ללכת שלוש דקות, להיכנס אל בית הוריו ולהיישיר אליו מבט. אני בטוח שאם זה היה הפוך הוא היה מתייצב ליד המיטה שלי בכל הזדמנות. חוזר משבוע מפרך עם הסיירת, נכנס עם עיניים עייפות וחיוך רענן לראות מה שלומי, מלטף לי את היד, אולי אפילו מנשק על המצח, ורק אז ממשיך הביתה למוריה ולילדים. או כמו שאהב לומר לי בכל הזדמנות: "ראשון להגיע, אחרון לעזוב".
בפעמים הספורות שכן ביקרתי אותו כבשתי את מבטי ברצפה, דילגתי עליו כדי לבהות בתמונות הרבות התלויות שם בבית ובהן הוא מצולם משימתי ונמרץ וטוב לב ומאושר עם הילדים ושמח. שמח על החיים. לא הצלחתי לגייס את הכוחות להסתכל עליו, לקבל אותו גם ככה, להיות בשבילו מה שהוא בוודאי היה בשבילי. לא עמדתי במשימה. בחרתי באופציה הקלה, העדפתי לזכור אותו כפי שהיה.
והוא היה. קודם כול איש משפחה, סיבת הסיבות שממנה יצא ואליה חזר. במעגלים מתרחבים הוא היה גאה בחבורה שיצר סביבו, ובמושב שלנו ובקהילה הקטנה והמוגנת שלנו, גם אם לפעמים כל האינטימיות הזאת עלתה לו על העצבים. חגי אהב את המדינה והארץ אהבה אמיתית, כמעט ילדותית, עם חיבה ניכרת לשירי ארץ ישראל הישנה והטובה.
היה בו שילוב נפלא בין רצינות לצחוק, בין ערכיות לאהבת סטייקים. הוא היה מקצוען שסימן לעצמו מטרה והשיג אותה הכי טוב והכי מהר. הוא היה 'סנג'רן' צמרת, שניחן ביכולת מופלאה להניע אנשים לפעול למענו ובסוף גם להודות לו על כך. הוא היה אופטימיסט אמיץ ומחושב שלא השאיר מקום לטעויות, ותכנן כל דבר עד רמת הבדל. הוא חי את הכאן והעכשיו, נוכח ברגע, חווה אותו במלוא עוצמתו, מנצל אותו עד תומו. הוא היה ידיד וחבר ורע. איש במובנה העמוק של המילה.
במהלך השנתיים הארוכות הללו התגלתה גם משפחתו שהפכה עבורנו, במעגלים הרחוקים יותר, דווקא לאי של נחמה. מוריה והילדים, ההורים חני ויוני וכל האחים טיפלו בו במסירות אין קץ וגם פתחו את הדלת והלב למי שרק ביקש להיכנס. אל מול מצבו הקשה, כשעמוק בפנים תהיתי ביני לבין עצמי מה עדיף לו ולמשפחה, הם ידעו לחייך, להרגיע ולנרמל את המצב הבלתי אפשרי שאליו נקלעו.
ואז הוא הלך. שקט ורוגע כמו שהיה בחייו. רק בן 29 היה כשנפצע, אבל נדמה לי שכל אחד מבני משפחתו, חבריו ומכריו הרבים ישמור לעצמו משהו מאופיו, מרוחו, מדמותו הבולטת, וישאף מעכשיו לחיות קצת פחות כרגיל וקצת יותר כמו חגי.
פעם שרנו בשיר העמק,
"מי ירה ומי זה שם נפל, בין בית אלפא ונהלל"
עכשיו אני כבר יודע מי ירה
ואני יודע את שמו של מי שנפל,
הוא היה ידידי.
(יהודה עמיחי)
אקו"ם