הכול היום אחר כל כך, אבל הנפש אותו דבר

היום כבר אין לכתוב באמצע של המחברת ואז לתלוש בזהירות בלי להרוס. ולחפש מעטפה ולקנות בולים, ולשלוח אליו לישיבה או הביתה. אבל בסוף, הילדות מחפשות את אותו הדבר. חברות, ידידות, אהבה

השבוע הגיעה בייביסיטר חדשה הביתה. כפי שאתם יודעים, הדרישות שלי לא גבוהות במיוחד: מעל גיל עשר ועם דופק. בידה היא החזיקה מין גוש מרשמלו ענק, בניחוח כביסה ובמרקם שבין דביקי לבין קיא. הזכרתי לה שביקשתי להגיע ללא חיות מחמד, היא הביטה בי בזלזול, או שמא זה המבט הסטטי, סליחה סטטיק שלה, ונבחה: זה נעימי. היא הסבירה לי שכולן עושות את זה עכשיו, ושאם אני רוצה היא תעשה עם הילדים שלי גם, כי בסך הכול לוקחים דבק פלסטיק לבן, מרכך כביסה ו...

בשלב הזה הפסקתי לשמוע הברות ושמעתי אזעקת נחש צפע בזמן אמת. יקירתי, יש לך טעות, אמרתי לה. ראשית, אצלנו בבית אין דבק פלסטיק, אין טושים, אין נצנצים ולא תמצאו את אויב האנושות מספר אחת, טוליפים. אין הרבה כללים שאני מצליחה לדבוק בהם בבית, אבל בכלל הבא אני עומדת: מקום היצירה בחיי הילד הוא בגן. דבר שני, זה לא נעימי! נעימי זה שלוקחים סבון מוצק נקה 7, שמים אותו בשקית סנדוויצ'ים עם קצת מים, ממיסים את זה לאט־לאט בחיכוך הידיים ואז מתמסטלים מזה שיעורים שלמים, בשינוע השקית על הלחי. שמים אותו בילקוט, הולכים איתו הביתה, ואז הוא מתפוצץ בחדר שלך על השטיח ואת מוצאת את עצמך ישנה במרתף שבוע עם אופניים, מאווררים ולול. היא שוב הביטה בי במבטה הבהייה המזוגג שלה ושאלה: מה זה סבון מוצק?

ילדים משחקים בטאבלט צילום: שאטרסטוק

הנפש אותו דבר, היא מחפשת חבר, או ידיד. שאטרסטוק

אני חשה זקנה. כל הזמן. השאיפה המשמעותית ביותר שלי היא לסיים לשתות כוס קפה כשהיא חמה מההתחלה עד הסוף (השבוע לראשונה חיממתי את הקפה במיקרו. שחר של שפל חדש). אני מבוגרת. אני רואה את זה בכפות הידיים, ובעובדה שהלחיים שלי מתחילות להתקרב לצוואר; אני שומעת את עצמי אומרת על מאכלים מסוימים "זה לא עושה לי טוב"; יש ראשי תיבות שאני לא מכירה (ע"ע בל"חית/ גב"שניק). מרגיז אותי שלכוכבות הילדים קוראים נלי וג'וי (חסרים שמות יפים?); ביקשתי מהבכורה שלי ללמד אותי מה זה "סטורי" באינסטגרם, התעצבנתי כשלא הבנתי איך מפעילים את האוזניים של הכלבלב בסנאפצ'ט, ומה שבטוח לא עוזר לי להרגיש חיונית, מגניבה ובעניינים - זה לנסות להבין על מה הבנות שלי מדברות בין עצמן בשפה המלמלמת החדשה שלהן, לשאול ולשאול ולקבל את התשובה הרגילה: נו, מ'זמש'נה, את במילא לא'מכירה. ממתי אין רווחים בין מילים בשפה שלנו?

השבוע נדרשתי לפנות את אחד הקלסרים האהובים עליי, "מכתבים שכתבתי לבנים", כנערה תוססת ומאוהבת (כמצב צבירה). הייתי כותבת שעות על גבי שעות מכתבים לכל מיני ידידים ובני זוג שהציעו לי חברות במחנה הרא"ה ונפרדו ממני בואכה מסע סוכות. מכיוון שתמיד ידעתי שלכשאגדל אהפוך לסופרת גדולה וכל פיסת צעטאלע שאשרבט תיכנס ביום מן הימים למסגרת ותזכה לניתוחים לשוניים, אשכרה עשיתי טיוטות לכל המכתבים האלו (או שכתבתי על נייר קופי. אין על הניירות־קופי - מלכלך, יקר וכמעט תמיד סיימת לכתוב וגילית שאת על הצד הלא נכון). יש לי קלסרים המתעדים את כל כתביי, מסודרים לפי שנים. עם חוצצים. אפילו הקסם היפני לא היה חזק מספיק בשביל לגרום לי להיפרד מעומס הדברים האלו. לפעמים יש שם גם שירים, ואם היה מדובר בתקופה יצירתית במיוחד - היו שם גם צבעי מים. או פרח מיובש. סטייל.

חשבתי על הבנות שלי, ועל כל הבייביסיטריות, ושהיום כבר אין את זה. אין לכתוב באמצע של המחברת ואז לתלוש בזהירות בלי להרוס. ולחפש מעטפה ולקנות בולים, ולשלוח אליו לישיבה או הביתה. כשניסיתי לדמיין את עצמי היום, כותבת עמודים על עמודים ב"רשימות" של הסמסונג, נתקעו לי העיניים מפזילה והבוהן התחילה לקפוץ לי בפרכוס קל.

הכול היום אחר כל כך, אבל הנפש אותו דבר. היא מחפשת חבר, או ידיד. היא מתארגנת על נעימי, אבל במקום שקית עם סבון היא מסתובבת עם צי'וואווה מסרטנת בצבע ורוד זרחני. מעניין אם הן עדיין סורגות. זה רומנטי, יצירתי, אין לזה אפליקציה. וגם מזה אפשר לחטוף פזילה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg