פרשת נתניהו-מוזס: קשר נגד הדמוקרטיה
התקשורת שולטת בידע המגיע אלינו, ולכן פרשת נתניהו־מוזס איננה עניין פנים־ברנז'אי אלא נוגעת בכל אחד מאיתנו. כשהעומד בראש התאגיד התקשורתי החזק בישראל מציע לראש הממשלה למנות עיתונאים מטעמו, הוא הופך את עיתונו ל'פראבדה'. נותר רק לדמיין מה היה קורה לו הדיל היה מצליח
בעוד כך וכך שנים, כשהיסטוריונים יבחנו את השבוע שבין עשרה בטבת תשע"ז לט"ו בו, הוא ללא ספק יבלוט כאחד הקשים. הוא נפתח ברצח של ארבעה חיילי צה"ל. הזוועה כפולה ומכופלת משום שפיגועים כאלה הפכו רנדומליים בירושלים. כמו התקפות הירי חסרות הפשר בארה"ב, כך פיגועי הדריסה בירושלים. אין שום דרך לדעת מי ידרוס, מתי ובאיזה אמצעי. לאיש בעולם גם אין דרך למנוע את המקרה הבא, אלא אם כן פונים לצעדי קיצון מוטרפים כמו טרנספר או איסור לערבים לנהוג בכלי רכב.
השבוע הזה נמשך בהיעדרות המביכה של שרי הממשלה מהלוויות החיילים. אמנם מדובר בתקלה, והגדילו לעשות השרים אופיר אקוניס ויואב גלנט שהודו בטעות וביקשו את סליחת המשפחות. ובכל זאת, העובדה שאף אחד מתוך עשרים שרים לא הגיע לאחת ההלוויות, מצביעה על העיוות והניתוק של השיטה, שפורמת את הערכים המכוננים שעליהם מושתתת מדינת ישראל.
באמצע השבוע הנורא ניסה שר הביטחון ליברמן להנמיך את להבות משפט אלאור אזריה. כזכור, מדובר בשריפה שהוא עצמו שפך עליה דלק, כאשר בהיותו ח"כ באופוזיציה הופיע למשל בבית הדין משום שהדבר השתלם לו פוליטית. ניחא אם מכס שר הביטחון היה ממשיך באותו קו ועושה מעשה כדי לחלץ את אזריה ממצוקתו, אבל לציניות אין גבול. הפוליטיקאי שרכב על גב החייל המסכן, תוקף עכשיו את השרים הקוראים לחנינה. אין בקשת סליחה, הס מלהזכיר הודאה בטעות. רק ביקורת על אחרים.
את כל אלה ליוו הגילויים על הפגישות בין מו"ל 'ידיעות אחרונות' נוני מוזס לראש הממשלה נתניהו. מכל כיוון שלא מסתכלים, המשא ומתן שניהלו השניים הוא לא פחות מקשירת קשר נגד הדמוקרטיה הישראלית. נכונותו של ראש קונצרן התקשורת הנפוץ והחזק בישראל להפוך ב־180 מעלות את הקו המערכתי של כלי התקשורת שלו מסיבות מסחריות בלבד, מקרבת את ישראל להיות מדינה חופשית כמו טורקיה או רוסיה.
צריך להבין במה מדובר. 'ידיעות אחרונות' הוא כבר שלושים שנה העיתון הנפוץ בישראל. מהדורת סוף השבוע שלו נקראת כיום על ידי כשליש מאזרחי המדינה. היו שנים שהוכרז מונופול, משום שהרייטינג שלו נשק לחמישים אחוזים. בעל הבית של 'ידיעות אחרונות' הוא גם בעל הבית של ynet, אחד משני אתרי האינטרנט החזקים במדינה. אם לא די בשני אלה, לקבוצת 'ידיעות' עשרות מקומונים ומגזינים שנקראים גם הם על ידי מאות אלפי עמך בית ישראל.
כל התעשייה הזו מגלגלת הון עתק של תקציבי פרסום ועסקים מגוונים. טועה מי שחושב שהמערכות העיתונאיות הללו, הכפופות למוזס, עושות את עבודתן באופן חופשי, ללא התערבות וללא השפעה. זה נכון לכל בית עסק, ואפילו לגיטימי, אך זה נכון במיוחד ל'ידיעות'. כל מי שעבד או עובד בקבוצת 'ידיעות' יודע לספר על הכתבות והצנחות מלמעלה. גם פרשת 'הרשימות השחורות', הכוללות את שמות האישים שאסור לכתוב על אודותיהם שום מילה חיובית, כבר התפרסמה.
אם מחברים את כל חלקי הפאזל מתקבלת תמונה מבהילה. מיליוני ישראלים קוראים עשרות שנים מידע מגמתי ומכוון מלמעלה, שלא בא לענות על זכותם האלמנטרית לדעת מה קורה בארץ ובעולם, אלא לשרת את האינטרסים הכלכליים והאחרים של העיתון והאתר שהם קוראים. מצב עניינים כזה מזכיר את אופן הפעולה של סוכנות הידיעות הסינית 'שינחואה', שביקרתי בה לפני שנה. גם שם יש עיתונאים, גם שם המידע זורם בחופשיות ובמהירות, כך שמיליארד ורבע סינים אינם חשים שמסתירים מהם משהו או שהאח הגדול שולט בתודעתם. אבל הוא שולט. כי עשרת האלפים העיתונאים של 'שינחואה' יודעים בעצמם מה מותר לומר ומה אסור, על מה מדברים ועל מה לא. אין להם צורך בצנזורה, הם מפעילים אותה לבדם.
כך שכאשר ראש הקונגלומרט התקשורתי הגדול בישראל מציע "לפנק את נתניהו"; כאשר הוא אומר לראש הממשלה "אם אני ואתה נסכים על חוק, אני אעשה כל מה שאני יכול שתהיה פה כמה זמן שתרצה", כפי שחשף ערוץ 2; וכאשר אותו מוזס מציע לנתניהו "למנות עיתונאים מטעמו", כפי שחשף 'הארץ' - הוא למעשה הופך את 'ידיעות' לשינחואה הסינית או לפראבדה של ברית המועצות הקומוניסטית.
לו העסקה הייתה יוצאת לפועל, אותו נתניהו המוצג ב'ידיעות' כבר שני עשורים כדרקולה מודרני, היה הופך פתאום לאביר על הסוס הלבן. הציבור, שכל השנים בלע בשקיקה את סיפורי הבלהות על ביבי ושרה, היה קונה באותה קלות את האגדות האורבניות על הצלחותיהם המסחררות. עד כדי כך גדולה הייתה הקנוניה.
תשאלו: מניין לי ש'ידיעות' מסוגל להתנהל בצורה צינית שכזו? התשובה יושבת בכלא ועונה לשם אהוד אולמרט.
גם בזמן שהיה מסובך בפלילים, גם לאחר שכשל במלחמת לבנון, גם כשהיה ברור שאיבד את הלגיטימציה הציבורית - 'ידיעות' ובכירי כותביו המשיכו לשבח את אולמרט. וכשמערכת אכיפת החוק רצתה שייתן את הדין על מעלליו, אותו 'ידיעות' תקף גם אותה. כי זו השיטה, מוריד שאול ויעל.
שערו בנפשכם שדיל נוני־ביבי היה מצליח, אזי היינו אנו האזרחים חיים במדינה שבה עיתון האופוזיציה 'ידיעות' רק "עושה הכול כדי שתהיה כאן כמה זמן שתרצה", ואילו עיתון הקואליציה 'ישראל היום' סתם תומך בנתניהו על בסיס יומיומי. סין למתקדמים, כבר אמרנו.
לכן פרשת ביבי־נוני איננה עניין פנים־ברנז'אי, כפי שטענו השבוע כמה אנשים. היא נוגעת לכל אחד ואחד מאיתנו. התקשורת שולטת בידע המגיע אלינו, וידע הוא כוח, בוודאי בפוליטיקה. אנו משלשלים בקלפי את הפתק על סמך מה שידוע לנו על מנהיגינו. ואם מה שידוע הוא תוצאה של דיל אינטרסנטי בין מו"לים לפוליטיקאים ולא של חתירה לגילוי האמת באשר היא, אזי הידע הזה חלקי ומגמתי ואיננו משקף את המציאות. גם בדיקטטורות יש בחירות ופתקים, אך ברור לכול שאין להם ערך. ומן המפורסמות הוא שהצעד הראשון בדרך למעבר משלטון דמוקרטי לדיקטטורי הוא השתלטות על כלי התקשורת. מדוע? כי התקשורת שולטת בתודעה. על פי הפרסומים, לא היינו רחוקים ממיני־השתלטות שכזו.
מה שמביא אותנו לתעלומה העיקרית שעדיין אופפת את הפרשה בזמן כתיבת שורות אלה, והיא הסיבה לכישלון הדיל. האם נתניהו, שכנראה יזם את ההקלטות, הפיל את מוזס בפח? האם מוזס הפר את אמונו? בהתחשב בעוצמת הציניות של הדיל הנרקם, ומכיוון שידוע שמאחורי כל הדלפה יש אינטרס, לא מן הנמנע שדווקא הצד של נתניהו הוא שעומד מאחורי המידע שיצא עד כה. שכן על פי התמונה המצטיירת כעת, בעצם המשא ומתן עם אויבו הגדול הלך מוזס לקנוסה. הוא גם חשוד לכאורה בקשירת קשר למתן שוחד ובקשירת קשר להפרת חוק ההגבלים העסקיים, בניסיון לערוך הסדר כובל עם המתחרה הגדול 'ישראל היום'.
אשר לראש הממשלה, ברור שהוא קיים משא ומתן שאילו עלה יפה היה כאמור קורא תיגר על יסודות הדמוקרטיה הישראלית. אבל לא ברור כרגע מה הייתה כוונתו, וחשוב יותר - לא ידוע מה מידת השפעתו על 'ישראל היום' (גילוי נאות: 'מקור ראשון' משתייך לאותה קבוצה עסקית של 'ישראל היום'). אם יתברר שנתניהו התכוון באמת ובתמים להגיע לעסקה, האמינות והלגיטימציה שלו ייפגעו קשות. כמי שמתפאר בהיותה של ישראל הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, נתניהו לא יכול להשתלט על כלי התקשורת המרכזיים שלה. זה לא עובד ככה בדמוקרטיות. לעומת זאת, אם יתברר שטמן מלכודת לחיסול אויבו הגדול נוני מוזס זה ייראה לא טוב, אך יובן בהתחשב במלחמה הממושכת ביניהם.
צריך לזכור מהי נקודת ההתחלה של הסיפור כולו, שתהיה חשובה עד מאוד כשיגיע סופו. מוזס ונתניהו אינם מגיעים לסכסוך הזה מעמדה שווה. הם מגיעים אליו כפושע וכקורבן פשע, כמאפיונר שהפך דוכן בשוק וכבסטיונר שהסחורה שלו פוזרה על הרצפה. ומדוע? כי מוזס, בנכונותו להפסיק עם הסיקור העוין לנתניהו, לא עושה לו טובה. הוא מחויב לכך. הוא חייב את זה לקוראים, למסוקרים ולציבור כולו. העיתון אולי שלו, אבל חובת הנאמנות שלו היא כלפי העם כולו.
הנה דברים יסודיים מאוד שאמר בעניין זה כבר לפני 15 שנה נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק: "(העיתון הפרטי) נאמן הציבור הוא. יחולו עליו כל אותם עקרונות של המשפט הציבורי, הדרושים כדי לשמור על הבמה הציבורית ולמנוע השתלטות בלתי ראויה עליה. על כן עליו לפעול בכל הנוגע לבמה זו באובייקטיביות. אסור לו להפלות. עליו לדאוג לדיווח אמיתי ואמין. עליו לעדכן את הקורא בהתפתחויות שהתרחשו לאחר שהפרסום המקורי הוטמע בתודעת הציבור. אסור שיהא בו ניגוד עניינים. עליו לפעול מתוך חובת אמונים. עליו ליתן זכות גישה. עליו לפעול על פי דוקטרינת ההגינות".
למותר לציין כי באופן שבו טיפל 'ידיעות' בנתניהו כל השנים, "דוקטרינת ההגינות", איך נאמר בעדינות, לא בדיוק נשמרה. לכן, גם אם חלפו עשרים שנה מהפעם הראשונה שבה משפחת הפשע עשתה בלגן ועד שבעל הבסטה נכנס איתה למשא ומתן, עדיין יש כאן סוחט ונסחט, מאיים ומאוים. אין ספק שהבסטיונר החל בשיחות כי חש שהוא בעמדת כוח; כלומר, 'ישראל היום' מוטט כלכלית את 'ידיעות'. ועדיין צריך לזכור מה הייתה נקודת ההתחלה, שעל פי הידוע עד כה גם נותנת לגיטימציה מוסרית לנתניהו יותר מאשר למוזס.
כאמור, קשירת הקשר נגד הדמוקרטיה היא מעשה חמור. ואולם, דווקא משנחשפה שיטת הפרוטקשן של 'ידיעות' - השר אורי אריאל סיפר השבוע ב'גלי ישראל' כי קיבל הצעה מושחתת מ'ידיעות' ודחה אותה על הסף; ח"כ זהבה גלאון גילתה כי "ידיעות מחק אותה כיוון שהתנגדה לחוק ישראל היום" - מתבהרת חיוניותו של 'ישראל היום' לחופש הדיבור בישראל. מעבר לכך שמדובר בכלי התקשורת הראשון והיחיד שהוא גם ימני וגם פופולרי, 'ישראל היום' הוא גם העיתון ההמוני היחיד ששבר את המונופול הדורסני והאינטרסנטי של 'ידיעות'. עם כל החסרונות שבדבר, עדיף שיח ציבורי שבו 'ישראל היום' מהווה משקל־נגד ל'ידיעות', מאשר המצב ששרר כאן במשך עשרות שנים, כאשר עיתון מושחת יחיד שלט בסדר היום.
כי אחרי הכול, השיטה של 'ידיעות' מוכרת היטב לכל העוסקים במלאכה כבר שנים רבות. אף על פי כן היא המשיכה וממשיכה להתנהל לאור יום ותחת עינה הפקוחה של מערכת אכיפת החוק, כאילו ראשיה לא ראו, לא שמעו ולא ידעו. השיטה גם לא הייתה עולה לסדר היום אלמלא הלחץ התקשורתי להפיל את נתניהו באמצעות חקירה פלילית. במילים אחרות, מי שעכשיו רוצים להפליל את מוזס, בעיקר מעוניינים שנתניהו ייפול איתו. בסוף זה המניע, ולכן האמירה של ראש הממשלה לפני חצי שנה, "הסיבה שלקחתי על עצמי את תפקיד שר התקשורת (היא) כי רק אני יכול לעמוד בלחצים ובמתקפות", מוארת פתאום באור אחר. בבחירה בין הדיקטטורה המושחתת של נוני לממלכת הסיגרים של ביבי, אני לפחות מעדיף את האחרונה.
הלוואי שהנהנתנות הזו תיפסק, אבל היא עדיפה על שחיתות מובנית שכל הדורשים 'חקירה עכשיו' העלימו ממנה עין שנים רבות. הרי מי שעכשיו מזועזעים כביכול מהקנוניה בין נתניהו למוזס, לא אמרו דבר כשהאימפריה של מוזס יצרה מצג שווא במערכת הבחירות לפני שנתיים. אדרבה, אותם כלי תקשורת שמובילים את הקולות 'לחקור, לחקור', השתתפו אז בעצמם בהילולת התעמולה שנועדה להעלות את השמאל לשלטון. כך שאני לפחות שומר מרחק מלוחמי צדק שכאלה.
ועוד הערה לסיום. לכל שוחרי הצדק כדאי לזכור שני סעיפים בחוק יסוד הממשלה: "לא היה ממלא מקום לראש הממשלה... תקבע הממשלה שר אחר, שהוא חבר הכנסת, למלא תפקידים אלה"; "לא הועבר ראש הממשלה (שהורשע בפלילים) מכהונתו (על ידי הכנסת) - תיפסק כהונתו של ראש הממשלה ויראו את הממשלה כאילו התפטרה ביום שבו פסק הדין נעשה סופי".
כלומר, על פי החוק, במקרה שחקירה תוביל את נתניהו להתפטר או להכריז נבצרות, אין סיבה לבחירות או אפילו לפירוק הממשלה. הליכוד קיבל שלושים מנדטים, כל האחרים הרבה פחות. עם קצת בגרות במפלגות הקואליציה, ישראל כץ יוכל להחליף את נתניהו בלי הרבה זעזועים.
אך אפילו אם תיפתח חקירה פלילית נגד נתניהו ואפילו אם יורשע בדין, לשון החוק אומרת שכל עוד לא הדיחה אותו הכנסת הוא יכול להמשיך בתפקידו עד לפסק דין חלוט של בית המשפט העליון. תהליך כזה, אם יתרחש, יימשך כמובן שנים רבות. ומי ששואל את עצמו אם נתניהו עיין בסעיף הזה, יכול כבר להשיב על כך בחיוב.
אקו"ם