הסיפוח נכשל: יש למסור את ג'בל מוכאבר לרשות
את השכונה שממנה יצא המפגע בארמון־הנציב צריך למסור בשלמותה לרשות הפלסטינית, ולחתוך את המציאות הנוראית והמסוכנת שיצרנו בירושלים במו ידינו
ג'בל־מוכאבר היא שכונה ירושלמית עוינת לירושלים היהודית. תושביה הם תושבי ישראל שעוינים את ישראל. אף אחד שם לא ציוני גדול, ולא יהיה כזה גם בעוד אלף שנים של לימודים בבתי הספר על פי תוכנית הלימודים של משרד החינוך של נפתלי בנט. במקרה הטוב ידחיק לרגע התושב את האיבה שלו לישראל וליהודים ולא יפגין אותה כשהוא יוצא לעבודתו היומית במערב העיר, לנפוש בגן הפעמון או לקבל טיפול רפואי בשערי צדק.
הסיפוח נכשל, בגדול. "אנחנו עושים המון. מעבירים תקציבים לבתי הספר, בונים מגרשי ספורט. לא עוזר כלום. עד שהפלסטינים לא ירצחו יהודים וישלטו בירושלים, שום דבר לא יקנה אותם", אמר מאיר תורג'מן בפרץ של כעס שאומר הכול. תורג'מן דיבר ביום ראשון בלילה בערוץ 1, כמה שעות אחרי הפיגוע הנורא שבו דרס למוות מחבל נוסף מהכפר, פאדי אל־קונבר, שלוש חיילות וחייל בטיילת ארמון־הנציב, לשם הגיע במשאית שלו. תורג'מן הוא ממלא מקום ראש העיר ירושלים ואיש הליכוד. "אי אפשר לחיות איתם. כל סממן ישראלי שיש שם הם הורסים. גם ראש העיר מבין שלא צריך להחזיק בכל השכונות. מה לי ולג'בל־מוכאבר, תגידו לי?" שאל תורג'מן בכאב.
לתושבי ג'בל־מוכאבר יש מן הסתם סיבות טובות לשנוא אותנו. סיבוב אחד בכפר המוזנח הזה מלמד ממה נובעת האיבה, וגם זה לא חדש. מעבר מירושלים המערבית לכמה שכונות במזרח העיר הוא כמו קפיצה מהמאה ה־21 למאה ה־18. את עוולות הכיבוש אי אפשר למחוק. את תחושת המצור והדיכוי של הפלסטינים אי אפשר להחליף במתנ"ס מתנת העירייה. לעולם הם יספרו על האדמות שהופקעו מהם לטובת בניית השכונות היהודיות ארמון־הנציב וקדמת־ציון, על הריסת בתים ואפליה ברישיונות. לעולם הם יתלוננו על דילול אוכלוסייה מכוון וקיפוח תעסוקתי.
האירועים על הר הבית הם מבחינת התושבים ניסיון להשתלטות יהודית על מסגד אל־אקצה, בדדרך להקמת בית המקדש. חמאס ועכשיו גם דאעש יודעים להזין היטב את התחושות הדתיות והלאומיות הללו ולהסית את התושבים. עד שקם המחבל התורן שמנצל את חופש הגישה כדי להגיע בקלות לישיבת מרכז הרב, או לבית הכנסת 'קהילת בני תורה' בהר־נוף, או לטיילת ארמון־הנציב כדי להרוג בלי אבחנה. את קולות הצהלולים של הנשים בבית המחבל בג'בל־מוכאבר אפשר היה לשמוע עד יריחו. זה לא מנע מאחיו של המחבל לטעון שמדובר בתאונת דרכים.
השקט שמשתרר בשכונה בין פיגוע לפיגוע, או בין העימותים עם התושבים היהודים של שכונת ארמון־הנציב, הוא רק מתוך אינטרס ולא מתוך אהבת השלום. הערבים חרדים לתעודות הזהות הכחולות שמקנות להם חופש תנועה לכל מקום בארץ, ותשלום חודשי של כספי הביטוח הלאומי. תושבת צעירה בשכונה נשאלה השבוע אם היא תומכת בפעולת הטרור. היא ענתה "כן" ללא היסוס, והסבירה כי ישראל חתכה בין תושבי השכונה ובין הגדה. אחר כך היא ניגשה למיקרופון וביקשה למזער נזקים, אבל התגובה הספונטנית היא שקובעת. אילולא חששה לגורלה האזרחי, אולי גם הייתה פורצת בצווחות שמחה על מות החיילים. כך נראה וכך נשמע אויב, גם אם הוא מחזיק בכיסו תעודת זהות של מדינת ישראל עם סמל המנורה.
למה התכוונה הצעירה שדיברה על החיתוך שביצעה ישראל? ב־2010, אחרי מאבקים משפטיים רבים, הקימה המדינה את גדר ההפרדה בג'בל־מוכאבר, שניתקה אלפיים תושבים, תושבי שכונת המשנה שייח'־סעד, מן השכונה הגדולה. בני משפחות הופרדו זה מזה בגדר, והמעבר נעשה דרך שער שלא תמיד פתוח. ההתמרמרות והזעם לא שככו לרגע, כפי שראינו. תושבים רבים בשייח'־סעד, מעבר לגדר, הם עדיין תושבי קבע של ירושלים. הם בעלי זכות בחירה לראשות העיר, ואולי גם יממשו אותה בבוא היום כדי לנקום בנו על ההפרדה הזו.
כאן בדיוק מונח הטמטום הישראלי. את גדר ההפרדה לא היה צריך להניח באמצע השכונה, מצפון לשייח'־סעד. צריך היה להקים אותה בין ג'בל־מוכאבר לארמון־הנציב, היכן שיושבים עכשיו בעקבות הפיגוע שוטרי משמר הגבול ובודקים את הנכנסים והיוצאים. גדר גבוהה שהייתה מונעת גם את זריקת האבנים ובקבוקי התבערה על תושבי ארמון־הנציב לאורך השנים. את ג'בל־מוכאבר, כמו שכונות פלסטיניות נוספות סביב ירושלים, צריך להחזיר בשלמותה לתחומי הרשות הפלסטינית, או ליתר דיוק, לתחום שטח B. לא לחתוך את השכונה, אלא לחתוך את המציאות הנוראית והמסוכנת שיצרנו בירושלים במו ידינו.
בג'בל־מוכאבר חיים 32 אלף פלסטינים - סדר גודל של טבריה, מגדל־העמק או מעלה־אדומים. בתחילת השבוע החליט שר הפנים אריה דרעי לשלול את תושבות הקבע של עשרות בני משפחתו של המחבל. הצעד מעורר מחלוקת כמובן, ועוד יידרשו לו עשרות ערעורים ודיונים בבג"ץ. אפשר לאמץ את הרעיון של דרעי ולהכפיל אותו באלף, ועוד לזכות במחמאות ולשפר את מצבה של ישראל בעולם. ישראל תודיע שהיא מוותרת על ג'בל־מוכאבר מרצונה, לא רוצה לשלוט יותר על עם אחר, משחררת את הפלסטינים משלטון הכיבוש ובונה מחיצה גדולה בינם ובין העיר היהודית שחוזרת בגזרה הזו לקו גבול חדש.
זוהי תוכנית מדינית שאפשר לקרוא לה ג'בל־מוכאבר תחילה, או ג'בל־מוכאבר שנייה, מה שיבחרו. ישראל תחל בתהליך שבו היא משחררת את עצמה מ־100 אלף פלסטינים תושבי העיר שחיים מעבר לגדר ההפרדה (כפר עקב, ראס חמיס, מחנה הפליטים קלנדיה וכו'). בהמשך ישראל מקימה גדר אימתנית חדשה בינה ובין שכונות הקצה האחרות שעדיין לא גרים בהן יהודים, כמו ג'בל־מוכאבר, צור־באהר ועיסאוויה. רבבות פלסטינים נוספים יהפכו לאזרחי הרשות הפלסטינית שאולי תהפוך פעם למדינה, ילדיהם ילמדו את תוכנית הלימודים שלהם ויתחברו אל הלאומיות שלהם ולא לזו שלנו. על השינוי הדמוגרפי והמשמעות הפוליטית והכלכלית של המהפכה הזו לא צריך להכביר מילים. היום ברור לכולם כי אם הפלסטינים רוצים הם יבחרו את ראש העיר ירושלים בבחירות שיתקיימו כאן בעוד 22 חודש בדיוק. ואולי זה מה שהם רוצים.
ממלא מקום ראש העיר תורג'מן, תומך חדש ומפתיע בהפרדה ההכרחית הזו, אומר שראש העיר ברקת מסכים איתו. שאלתי את ברקת, אבל הוא דחה את הרעיון בטענה שהשכונות הללו יהפכו למעוזי חמאס ודאעש (אבל זה בדיוק מה שקורה שם עכשיו, רק עם חופש גישה). "אז מה? אנחנו רוצים לשים מסכה על הפנים? לדבר על ירושלים מאוחדת, או לומר את האמת?" תמה מאיר תורג'מן. וזה לא אני, זה תורג'מן, ממלא מקום ראש העיר וחבר מרכז הליכוד עשרות שנים.
אקו"ם