ראשי » חדשות » דעות

הכוח משחית: מתי לנתניהו נגמרו האידיאלים?

גם אנשים שבצעירותם היו מלאי ערכים הופכים לציניקנים ונהנתנים ככל שהם מטפסים בסולם המעמדות

יש שבועות שבהם הפערים הבלתי נסבלים בתוך אורחות החברה הישראלית מקבלים ביטוי תמציתי זועק. כך קרה בשבוע שעבר: מצד אחד ביצע מחבל פיגוע דריסה בירושלים, שבו נקטפו ארבעה חיילים צעירים, ומצד שני נשמע עוד מבול של דיווחים – שאמנם טרם הוכחו - על נורמות השחיתות של ראש הממשלה.

ארז אורבך ז"ל ובנימין נתניהו: האם ייתכנו שני ניגודים גדולים מאלה? מצד אחד היה צעיר חייכן, שבאמת רצה כל-כולו רק לתת, ולמרות מחלתו הנדירה התעקש להתנדב לצה"ל ואף להישלח לקורס קצינים, עד שנהרג בפיגוע האכזרי; מצד שני ניצב ראש ממשלה, שגם אם נניח שאף אחד ממעשיו אינו פלילי הרי שהוא משדר כולו נהנתנות ועשייה לביתו.

השאלה הגדולה שצריכה להישאל היא כמה זמן יכול ניגוד חריף כזה להחזיק מעמד? עד מתי יסכימו צעירי ישראל להתנדב לשירות קרבי ולסכן את חייהם, או להתנדב במקומות אחרים, כשהמנהיגות ששולחת אותם למשימות השונות ספוגה עד צוואר בשחיתות ובנהנתנות אישית? אכן, בכל חברה שחיתות ההנהגה היא עניין מסוכן ולא רק פסול מבחינה מוסרית, אבל בחברה כמו ישראל – שמאז הקמתה נלחמת על חייה, והצעירים שבה נדרשים להתמודד לא רק עם יוקר מחיה אלא גם לסכן את חייהם למען הכלל - שחיתות ההנהגה היא סכנה קיומית ממש.
 
נהוג לומר על הנופלים במערכות ישראל ש"במותם ציוו לנו את החיים". זו קלישאה שגויה. אי אפשר לצוות על אדם או חברה לחיות. במותם אפשרו לנו אותם נופלים את החיים, אבל במקביל הם אכן ציוו לנו דבר חשוב אחר: להיות ראויים לקורבנם. עלינו לחיות את חיינו כדי שנהיה ראויים למחיר הגדול שהם ומשפחותיהם שילמו.
בעבר הצעתי, בשבוע דומה לזה שחווינו כעת, רעיון שיוכל לגשר על הפער בין שחיתות ההנהגה לקורבן הנופלים: עלינו לטפח מסורת ולפיה בכל משרד ציבורי – בין אם מדובר בפקידים ממונים ובין אם בנבחרי ציבור - תיתלה לצד תמונות נשיא המדינה וראש הממשלה גם תמונה של אחד מחללי צה"ל, על פי בחירתו של בעל המשרד. כך יקבל איש הציבור תזכורת מתמדת לצורך להיות ראוי לקורבנו של החלל.

אלא שסיפורו של נתניהו מלמד שהבעיה עמוקה יותר. הרי הוא עצמו היה בצעירותו סוג של ארז אורבך: הוא אמנם לא לקה במחלה נדירה, אבל בגלל שנסע עם הוריו לארה"ב היה באפשרותו להישאר שם ולא לשרת כלל בצה"ל. לא רק שהוא ושני אחיו לא העלו בדעתם לעשות כן, אלא ששלושתם התנדבו ליחידה הקרבית והמסוכנת ביותר בצבא, ואף שירתו בה כקצינים. נתניהו הוא גם אח שכול. חזקה עליו שתמונתו של יוני ז"ל מתנוססת במקום מכובד בלשכתו, ובכל זאת היא לא מנעה את ההשחתה.
 
כבר מזמן נאמר ש"הכוח משחית", ולכן ברובד פשוט ניתן לומר שגם אנשים שבצעירותם היו אידיאליסטים הופכים לציניקנים ונהנתנים ככל שהם מטפסים בסולם המעמדות. אבל ייתכן שיש כאן גם רובד עמוק אפילו יותר: אולי אצל חלק מהאנשים האידיאליזם והנהנתנות הם בעצם שני צדיה של אותה מטבע, וגרעין ההשחתה טמון כבר בשלב האידיאליזם הצעיר.

השאלה הגדולה היא מה המוטיבציה להתגייסות האידיאליסטית. אם היא נובעת מאתוס "קתולי", ולפיו האדם הוא חלק מקהילה שיש לו רצון עז לתרום לה, ייתכן מאוד שהרוח הזו תשאיר את האדם אידיאליסט גם כשיתבגר ויגיע לתפקידי שררה. אבל אם מלכתחילה התרומה נובעת מאתוס "פרוטסטנטי" של מצוינות אישית, של שירות קרבי כמיצוי של מימוש עצמי גברי, של עמידה אישית ברף גבוה של הישגים – אפשרי מאוד שאותה גבריות תיתרגם ברבות הימים להישגיות כלכלית ונהנתנית.

לעתים קרובות נהוג לומר שהמוטיבציה לא משנה, וש"מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". מתברר שלא תמיד הדבר כך: יש מוטיבציות שבגילאים צעירים נראות כקרובות למעשה הנכון ותורמות לו, אבל בשלבים מאוחרים יותר הופכות את האידיאליסטים לשעבר למושחתי ההווה, את הקצינים שנשאו נאומים נלהבים על "טוהר הנשק" לסוחרי נשק עם המתועבות שבמדינות.

זה כל ההבדל בין תרומה הנעשית ממוטיבציה של אליטה משרתת לתרומה שעניינה להפוך לחלק מאליטה בכלל – ואחת היא מבחינתה אם מדובר באליטה משרתת או אשר משרתים אותה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

יאיר שלג

עיתונאי ב'מקור ראשון' וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מחבר ספרים על החברה הישראלית

לכל הטורים של יאיר שלג