התמימות של אובמה התחלפה בעקשנות מרושעת
עם ניחוחות של וודסטוק, בימוי מהוליווד, חלומות מתחרות מיס תבל ותפיסת עולם של ילד, חשב ברק אובמה שיצליח למצוא מרפא לכל מכאובי האנושות. וגם עכשיו הוא משוכנע שהיה יכול להצליח, זו רק המציאות שלא שיתפה פעולה
את רשרוש הפונפונים אפשר היה לשמוע עד לירושלים. נשיא ארצות הברית ברק אובמה נשא בשבוע שעבר את נאום הפרדה שלו, בחיוך שרמנטי השמור לגברים בשנות החמישים לחייהם, ושיקגו כולה הייתה על הרגליים. "עוד ארבע שנים! עוד ארבע שנים!" הריע הקהל בקצב אחיד שלא היה מבייש את המורל המפוקפק של חבורת לה־פמיליה. האיש שהבטיח בסיסמת הבחירות שלו "כן, אנחנו יכולים" עמד על הפודיום כמו כוכב הוליוודי מבוים היטב, וענה על כל דרישות התפקיד: שפת גוף נחושה וסמכותית, טקסט דביק־משהו מלווה בתנועות ידיים מחושבות, והבעות פנים מתוזמנות היטב. כעבור 51 דקות הגיע גם הגרנד־פינאלה שסגר שמונה שנים של תסריטאות למופת: "כן, אנחנו יכולים", קרא חגיגית לקול תרועות ההמונים, "כן, יכולנו".
"אנחנו יכולים, עשינו זאת": (רויטרס)
ובכל זאת כשירד מהבימה, עדיין מנופף לכל עבר כמקובל בקרב נשיאים ומלכות יופי, משהו בחיוך שלו הסגיר שמץ של אמת, שמץ של אכזבה. אובמה לא יכול. אובמה לא היה יכול. אחרי כל התקוות הגדולות שהציב לעצמו, הוא לא הגשים את המטרה העיקרית – להביא לשלום עולמי, כמקובל בקרב נשיאים ומלכות יופי.
את הרף הגבוה לא הציבה החברה האמריקנית לנשיא השחור הראשון שלה, וגם לא הקהילה הבינלאומית. אכזבת אובמה נובעת מהאידיאלים הגדולים שבשמם רץ לנשיאות, לאו דווקא אלה שבשמם נבחר. בסופו של יום, תחושת הפספוס היא בעיקר שלו עצמו. ברגעים הספורים שבהם יצא משליטה מלאה, כשהבימאי שבתוכו כבר שחרר מעט את החבל, ניכר בפניו שהוא בעיקר מתוסכל, כמו רוצה לומר שהעולם פשוט לא מבין אותו. העניין הוא שאובמה גם לא ממש הבין את העולם.
טקס הכתרתו בינואר 2009 הביא למרקעים בכל רחבי העולם את סיפור סינדרלה האולטימטיבי. אדם שחור מושבע לנשיאות המעצמה המערבית הגדולה ביותר. האיש שננטש בידי אביו הקנייתי, הגיע לקודקוד ההצלחה הבינלאומית. הפנים שאפילו על מסך הקולנוע הוגבלו עד לא מזמן לליהוק של תפקידי עבדים או קרימינלים זכו להיכנס לבית הלבן מהדלת הראשית. את הסיפור הזה קנו לא רק המוני הצופים, אלא גם אובמה עצמו. עם משנה סדורה של ילד פרחים מוודסטוק, הוא היה משוכנע שהנה ניתנו לו המפתחות לניהול תקין של העולם.
הריאיונות שלו לתקשורת נשמעו לא פעם כמו ילד צעיר ונטול כוונות רעות, שנשאל "מה היית עושה לו אפשרו לך לנהל את העיר ליום אחד", ומבטיח לפתור את כל המצוקות בעזרת הרמוניה של הטבע. אלא שלטבע יש תוכניות משלו, והן לא התיישרו עם התוכניות האופטימיות של הילד מהוואי. רעידת האדמה הסורית, הצונאמי הטרוריסטי ועוד שלל סערות בענייני חברה וכלכלה טפחו על פניו; ובמקום ללמוד את הגיאולוגיה הפוליטית כאן, אובמה בחר לטפוח חזרה על פניהן.
נשיא ארה"ב הגיע לשטח כשהוא מצויד במסקנות שפיתח בתנאי מעבדה, ומשוכנע שנאום פיוס כזה בקהיר או הסכם מתון אחר באיראן יביאו לרגיעה כללית. מטה הקסם שלו לריכוך הפונדמנטליזם המוסלמי לא עבד בשעת אמת, אבל אובמה התעקש להמשיך ללהטט בו. אם הייתה שם תמימות בתפיסותיו, היא התחלפה במהרה בעקשנות עיוורת, כמעט מרושעת. מהרגע הראשון הפנה אובמה עורף לידידיו, סירב ללמוד משהו מהממצאים המורכבים בשטח, ולא נרגע עד שהתקיימה בו המימרה "כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים". ניסיונו הנאצל־לכאורה לבנות את עצמו כשילוב מנצח של מהטמה גנדי והנסיכה דיאנה הביא להסלמה אצלנו ולתסכול אצלו. את התסכול הזה הוא ירק עלינו רק לפני שבועות אחדים, בדחיפת ההחלטה האנטי־ישראלית במועצת הביטחון של האו"ם.
בדמותו הטרגית־משהו מסמל אובמה את כל מה שמעוות בתפיסת השלום והאחווה נטולת האחיזה במציאות. שלום עושים עם אויבים, נכון, אבל בתנאי שהם מוכנים להוריד את היד מההדק. אובמה ניסה להפוך סדרי בראשית, לבטל את המושג "טובים" ו"רעים" של אצולת בוש שקדמה לו, ולתת הזדמנות נוספת לילדים המופרעים של הכיתה. אלא שהעולם הרדיקלי הוא לא כיתת לימוד, ונשיא ארצות הברית הוא לא כוכב "לסניור באהבה" או "ללכת שבי אחריו". בעולם שאסור להגדיר בו את הטובים ואת הרעים, לא תצליח להפוך את הרעים לטובים, אבל תצליח לסמן את הטובים כרעים. בשורה התחתונה, כולם מפסידים.
ניחוחות וודסטוק שאובמה ביקש להכניס לבית הלבן לא הצליחו להביא לשלום עולמי, ואפילו לא לרגיעה מסוימת. להפך, הוא גילה בדרך הקשה שכל ניסיונותיו נוצלו בציניות בידי שונאי אדם, והפכו את אמריקה ואת העולם למקום שמסוכן יותר לחיות בו. אובמה מרגיש את הפספוס, אבל נראה שהוא לא מאשים את עצמו אלא אותנו – אלה שלא מילאו את תפקידם לפי התסריט ההוליוודי שהביא איתו מאילינוי. הוא היה צריך לדעת שחלומות, ראויים ככל שיהיו, הם אלה שצריכים להתחשב בכורח המציאות, ולא להפך. אחרי הכול, גם הוא יודע שבפנטזיות השחרור של וודסטוק היו מעורבים הרבה סמים ואלכוהול. מחוללי הפסטיבל הביאו לשינוי תפיסתי בקרב העולם המערבי והנאור, אבל לא הצליחו לשנות במאומה את כוחות החושך.
אפרופו טובים ורעים, כדאי להבהיר: בפיגוע בארמון־הנציב השבוע יש רעים. הם מתחילים בנהג המשאית, ממשיכים במחלקי הבקלאוות והסוכריות בכפרים ובשכונות הערביות, ומסתיימים בכל מי שמגלה הבנה לאירוע. הרעים הם לא הצוערים שברחו על נפשם או שלא. גם לא אלה שחששו מירי דו־צדדי ובחרו לתת למומחים לנטרל את הנהג הדורס. ואפילו לא מטר הקשקשנים שחושבים שהם היו יודעים להתנהג אחרת, וכבר ממהרים לשלוח אצבע מאשימה לכיוון בית הדין הצבאי.
כן, ייתכן בהחלט שפסק הדין שנתנה השופטת מאיה הלר ינטרל בעתיד לא מעט לוחמים, שיחשבו פעמיים אם לירות או לא בשעת ספק־סכנה. לא בגלל פסק הדין של אלאור אזריה כמו בגלל כמה מהמילים הלא פשוטות והדקויות הבלתי נסבלות שכתבה שם. אבל צריך להיות ציני במיוחד כדי לחשוב שמשפט אזריה גורם לחיילים בזירת פיגוע לקשור בין מחבל מנוטרל שזז על הארץ ובין נהג משאית שדוהר לעברם. את הדיון הצודק בפרשת אזריה ראוי לעשות הרחק מחוץ לגבולות האירוע הרצחני שספגנו השבוע. יש לנו מספיק קרעים חברתיים ופוליטיים בארץ, ולא דחוף להוסיף לעומס הסדקים שלנו גם רגע של כאב משותף. הנהג הדורס ביקש לרצוח יהודים. ממש לא משנה לו מאיזה צד של המפה הפוליטית הם באים.
אקו"ם