מדינת משטרה: התחליף של השמאל לכישלונות בקלפי
המנגנון שלא הצליח לסלק את נתניהו בדרך דמוקרטית, מגויס עכשיו כולו כדי לסלק אותו דרך חדרי החקירות. הדיאלוג שפורסם אמש בערוץ 2 הוא שיחה כמעט מעוררת חמלה, בין אדם שקרוב ל-20 שנה סובל מרצח אופי לאיש שמנצח על המתקפה
במדינת משטרה המשטרה אחראית גם על תעמולה. היא יוצרת אפקט של רעם מתגלגל כלפי ראש הממשלה, והוא ורעייתו מוזמנים שוב ושוב לחקירות.
השבוע היה אירוע דומה בארצות הברית. שם, עוד בטרם נכנס דונלד טראמפ לבית הלבן, הנשיאות שלו כבר הייתה תחת מצור. התנגשות נרשמה השבוע בין טראמפ לתקשורת המיינסטרים ולסוכנויות המודיעין, שבעקבותיה מנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט, צ'אק שומר, איים עליו: "יש לגופי המודיעין מספיק ימים כדי לחסל אותך".
האיום הזה התרחש לאחר שטראמפ אמר כי בכוונתו לעשות סדר בסוכנויות המודיעין האמריקניות. מיד לאחר מכן פרצה לפתע פרשה פיקטיבית על שערוריות מין של טראמפ במוסקבה, שבאמצעותה לכאורה סוחטים הרוסים את הנשיא הנבחר. למרות שלסיפור הזה היה בסיס מפוקפק ביותר לאחר שפורסם בהסתייגות ברורה של האתר "באזפיד", כלי התקשורת הממוסדים מניו יורק טיימס ועד CNN עשו לו פולו-אפ. האם הייתה זו נקמת הסי-איי-איי או האף-בי-איי? כך או כך, במסיבת עיתונאים אחת תקף וקבר טראמפ את הפרשה, ויחד אתה את CNN.
נגד ראש הממשלה נתניהו מתבצע כעת מהלך דומה של ניסיון חיסול, ולכאורה נדמה שידה של התקשורת הישראלית על העליונה: נתניהו נמצא תחת חקירה משטרתית, העניין בטיפול היועץ המשפטי והוא מנוע מלעמוד - כפי שעליו לעשות - ולקרוע לגזרים את המשטרה ושותפיה מהתקשורת ומהמערכת הפוליטית. אז אנחנו רואים רק קבוצה אחת על המגרש: פרשנים מטעם, לעתים בכיסוי של "שופט בדימוס", שמספקים הדלפות מכוונות ומובילים מסע רדיפה נגד ראש הממשלה, שהולך וצובר תאוצה. סתיו שפיר כבר עשתה לו רצח אופי: "ראש ממשלת המאפיה הראשון בישראל", היא כינתה אותו.
הדיאלוג שפורסם אמש בערוץ שתיים, הוא שיחה כמעט מעוררת חמלה של אדם שקרוב לעשרים שנה סובל ממתקפה תקשורתית אלימה בידי האיש היושב מולו בביתו. נתניהו יושב ומבקש ממוזס, האיש שמחזיק בידיו את שמו הטוב של כל איש ציבור בישראל, שיוריד במעט את להבות ההתקפות עליו.
המו"ל מוזס מחזיק בידיו את המוניטין של בעלי התפקידים הרגישים ביותר - של הרמטכ"ל המכהן, של ראשי המוסד והשב"כ. כשבוגי יעלון נכנס לתפקידו כרמטכ"ל לפני מעל לעשור, הוא עשה טעות והתראיין קודם למוסף "הארץ". כך הוא הפך בבת אחת לפרסונה נון גראטה ב"ידיעות אחרונות" וכל בכירי הכותבים כיסחו אותו. בסוף קיץ 2003 הוא קיבל סוף סוף ראיון במוסף "ידיעות" וזכה ללגלוג וליחס עוין מצמד המראיינים, בהם גידי וייץ, שעבד אז אצל מוזס והיום עובד עבור עמוס שוקן ב"הארץ". הם תקפו אותו על ההכרזה המגוחכת, לטעמם, שישראל ניצחה את הטרור באינתיפאדה השנייה.
האם עשרים שנות התקפות ורצח אופי על נתניהו נכללות במסגרת ביקורת לגיטימית? נתניהו הוא המנהיג היחיד שלא נכנע להתקפות התקשורת, למרות שזה בניגוד לדימוי שניסו להדביק לו: הרי הוא לחיץ, סחיט, פחדן ומזיע. קחו את אהוד ברק. בסוף השבוע האחרון הוא תבע במפגיע ממוזס להתפטר מתפקיד העורך האחראי של "ידיעות אחרונות".
אבל ברק כרמטכ"ל, כפי שחשף ז'ק נריה בספרו על השנתיים שלו עם יצחק רבין, שונה מברק של 2017. הוא היה ביקורתי מאוד כלפי הסכמי אוסלו עד כדי עמדה אופוזיציונית. ערב הצטרפותו לממשלה, ב-1995, פוצץ "ידיעות אחרונות" את הפרטים על אסון צאלים ב' כשמטרת הפיגוע התקשורתי - ברק. ברק הופיע בטלוויזיה בראיון פרוע ודורסני כשהוא מאיים לעשות סדר בתקשורת. אולם, מהר מאוד הוא נרגע ויותר לא שמענו ממנו ביקורת כלשהי על הסכמי אוסלו. לאחר מכן, כשעבר הכשר אצל מבקר המדינה בעקבות חקירת צאלים ב' הוא הפך שבוי של יוסי שריד ויוסי ביילין, וזה גם ראש הממשלה שקיבלנו ב-1999.
נתניהו הוא מקרה בוחן. מי שמכיר את הצופן הגנטי של החברה הישראלית, יודע שלמרות שכבר שנים ישראל חוגגת כלכלה חופשית יחסית, בזכות נתניהו, עדיין יש גרביטציה לכיוון "הקבוצה", לכיוון החשיבה הקבוצתית. נתניהו כיעד תקיפה הוא הדבר היחיד שמעניק תחושת שליחות עליונה לתקשורת מושחתת ורקובה. לבדי טענתי משך שנים רבות, שהבעיה בתקשורת הישראלית, בייחוד בעיתונות הכתובה שיוצרת את סדר היום לערוצי הרדיו והטלוויזיה, היא בתוך מערכות התקשורת עצמן. לא המדינה, לא הממשלה, לא מערכת הביטחון וגם לא "הטייקונים". נכון, היו הטיות לפי אינטרסים כלכליים, אבל זה קרה כי הבסיס המקצועי של העיתונאים היה שהשייכות הפוליטית גוברת על כל עקרון אתי עיתונאי. כך ראינו את רביב דרוקר במערכת הבחירות האחרונה מפציר במפלגת העבודה להתחיל לטפל בשרה נתניהו.
את המצע הפסיכולוגי והאסטרטגי שמרכיב את יחס העיתונאים ואנשי הרוח בישראל כלפי נתניהו ביטא יפה הסופר יצחק בן-נר בכתבה בעיתון תל-אביב (25.9.1998), שנקראה 'אקדמיה במצור': "בדמיון שלי אני רואה את כל דרכו בראשות הממשלה כמזימה קונספירטיבית, זדונית, מקיאווליסטית, מרושעת, מתוכננת, להשתלט על עם ישראל ומדינת ישראל", אמר אז בן-נר.
אמנון דנקנר סימן את היעד: לעשות לו רצח אופי. הוא קבע את הקו הזה מיד לאחר שנתניהו הפסיד לברק במאי 1999, מחשש שנתניהו עוד עלול לחזור: "כדאי לסמן לנו שלא נשכח, אם באמת יקרה בעתיד שביבי יחזור אל חיינו הציבוריים, כי מה שהרס אותו, את מפלגתו, את ממשלתו וכמעט את המדינה כולה היה האופי", הוא כתב במעריב (28.5.99), "והאופי, אבוי, אינו דבר שעשוי להשתנות אחרי שנות צינון ואחרי התבגרות מסוימת. בגילו של נתניהו האופי הוא כבר תופעת קבע, ומכיוון שהוא ילווה אותו בניסיונו הנוסף, אם יהיה כזה, בוודאי שרבים ישאלו את עצמם אם כדאי לשחרר את האופי הזה פעם נוספת בסביבה הרגישה של ניהול ענייני המדינה".
ועוד מילה. עיתון "הארץ" לא כתב מלה רעה אחת על שלדון אדלסון בימים שבהם "ישראל היום" הודפס בדפוס שבבעלות קבוצת שוקן. לעומת זה "הארץ" פעל לאורך כל שנות שלטונו של אובמה בשירות אינטרסים זרים, הוא היה חלק דומיננטי באותה תיבת תהודה שיצר תועמלן הבית הלבן בן רודס - האם שירות הונאה כלפי הציבור הישראלי בנוגע למדיניות נשיא ארצות הברית נחשב ללגיטימי?
גם במשטרה יודעים שאפשר לסיים קריירה כמו ניצב סנדו מזור, שהמליץ להגיש כתב אישום נגד נתניהו בפרשת בראון-חברון, ולקבל בתמורה מידי שלמה בן עמי את השגרירות ברומניה, ואפשר לגמור כמו ניצב אורי בר-לב. כאשר פרצה שערוריית הקשרים של קציני משטרה בכירים עם חצרות רבנים, אמר ניצב בדימוס מזור: "ברור שמיעוט כנראה עושה את זה מטעמים של אמונה, בעוד שאחרים כדי לצבור כוח והשפעה". דומה שהדברים נכונים גם לתפילות שעורכים קציני משטרה בחצרות כתבים בכירים. המטרה: כוח והשפעה, לשריין את העתיד ולזכות אחר כך בקילוסים ובכיבודים.
גילוי נאות: האתר nrg והאפליקציה "360 - התמונה המלאה" הן חלק מקבוצת "ישראל היום" שבבעלות משפחת אלדסון.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם