למה אף שר לא הגיע ללוויות החיילים? זה פשוט
שרים אינם מגיעים לבתי עלמין, כי שום תועלת לא צומחת להם מכך. הדברים נכונים שבעתיים בהלוויות בקצה הארץ
אם יש לישראל ולישראלים כישרון מיוחד, הרי שהוא בוודאי היכולת ליצור סערה פנימית מכל אירוע. כמו הבחירות לנשיאות ארה"ב וההחלטה של מועצת הביטחון נגד ישראל, כמו משפט אלאור אזריה, כך גם הפיגוע המזעזע בארמון-הנציב השבוע הפך מהר מאוד לזירת התגוששות פנימית. העובדות בצד, האצבעות על המקלדת והאשמים נמצאים תמיד במחנה הפוליטי הנגדי.
האמת, די התרגלנו לזה, אבל חשבנו שיש תחום שבו הדברים עובדים אחרת, לפחות כלפי חוץ – השכול. אז חשבנו.
ארבע הלוויות צבאיות התקיימו ביום שני בישראל כשחללי הפיגוע הובאו למנוחות, ואף לא אחד מ-21 שרי הממשלה בחר להגיע לאחת מהן. התשובה שהגיעה ממזכירות הממשלה לפשר ההיעדרות הייתה צורמת עוד יותר: "על שרי הממשלה לא חלה חובה להגיע להלוויית חיילים. כל שר פועל על פי ראות עיניו".
הלוויותיהן של הנרצחות. שום תועלת לא יכולה לצמוח להם מכך.
צילום: AFP, באדיבות המשפחה
ציפיתי לתירוצים, אולי לכמה מילים על לוח הזמנים העמוס של השרים, ש"עוסקים יום ולילה בביצור ביטחונה של ישראל", אבל לא - הם לא באו פשוט כי לא היו חייבים לעשות כן.
אורי אורבך ז"ל אמר פעם שהוא "משתדל להגיע ללוויות של חיילים", ובמשפט הפשוט הזה מגולמת תפיסה שלמה: השר הוא לא מרכז האירוע, הלוויה צבאית היא לא חובה רשמית אבל חבר ממשלה מצפה מעצמו להגיע למעמד העצוב הזה. מדוע? לא בשביל לתפוס כותרות, וגם לא כדי לנחם את המשפחה שכנראה מעולם לא פגש, אלא כדי לשדר לעם מסר ברור של כבוד לנופלים, ובעיקר של אחריות. אם אתה שר בישראל, נפגעי טרור - בטח ובטח כשהם חיילים - הם עניין המצוי בתחום אחריותך, אפילו אם אין חוק שמחייב אותך לכך.
אני מבין מדוע שרים מעדיפים להימנע מלהגיע לבתי העלמין: שום תועלת לא יכולה לצמוח להם מכך. שמואל הולנדר, מזכיר הממשלה בתקופת יצחק רבין ושמעון פרס, סיפר לי השבוע ששרים היו חוששים ללכת להלוויות של הרוגי טרור משום שבמקרים רבים הזעם והתסכול הופנה כלפיהם. לא השתנה הרבה מאז: רק לפני כחודשיים ספג ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקורת ממשפחות שכולות בטקס האזכרה לחללי 'מבצע קדש', אחרי שבקיץ אירע מקרה דומה באזכרה לנופלי 'צוק איתן'.
לעומת ההלוויות באזכרות הממלכתיות יש סדר קבוע, המשקף לא רק נהלים טכניים אלא גם את היחסים הקבועים בישראל בין מרכז ופריפריה. לטקס המרכזי בהר הרצל יגיע ראש הממשלה, ל'קריית שאול' יגיע שר הביטחון וגם בחיפה נראה נציגות של שרי הממשלה. לשאר בתי העלמין, ובמיוחד באלה שבפריפריה, יגיעו חברי הכנסת מהספסלים האחוריים. בכל שנה אני משתתף בטקס יום הזיכרון בקריית-שמונה, ובכל שנה הסדר הזה נשמר.
ברור לי שבאופן טבעי האירועים המרכזיים מתקיימים בבתי העלמין הגדולים, אבל האם אף אחד לא חשב שפעם אחת ראוי ששרים יגיעו גם לאופקים, לנהריה, לחצור או לערד? הרי הדיבורים על "משפחת השכול" והכבוד לנופלים אמורים לכלול גם את אלה שקצת רחוקים יותר מנתיבי איילון, נכון?
"נזכור את כולם": כך אומר המשפט המפורסם של חיים גורי מ'שיר הרעות', שהפך למוטו של ההנצחה הלאומית בישראל. את כולם אנחנו אכן זוכרים, אבל לא תמיד מציינים זאת באותה הדרך.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם