עשור לאייפון: ידידו הטוב ביותר של האדם?
לפני עשור בדיוק נכנס הטלפון החכם לעולמנו, וגזל את כל זמננו. השאלה רק עד היכן תגיע התופעה הזאת בעתיד
חזרתי השבוע בשעת ערב מירושלים לבית-שמש. האוטובוס שבו נסעתי היה דחוס לעייפה, כולל לא מעט אנשים שעמדו במעבר. רוב הדרך נסענו במהירות של חמישה קילומטרים בשעה, מה שאפשר לי זמן רב של התבוננות בכל הנעשה מסביב.
לידי ישבה אישה, ולפי הפאה הקצרה והכובע הקטן שלראשה הערכתי כי היא משתייכת לזרם חסידי מסוים. במהלך הנסיעה דיברה האישה במכשיר 'נוקיה' קטן, מיושן ופרימיטיבי. ביתר הזמן היא שיחקה בטלפון חכם חדיש וגדול. הדיסוננס בין מראיה לבין הטלפון שבידה היה גדול, ושמחתי בשבילה על התעוזה שבשימוש בטלפון חכם בתוך חברה המחרימה אותו. הטלפון הזה הוא הצוהר שלה לעולם המודרני, ובסוף גם להפלת המחיצות שביננו.
מלבדה רוב האנשים שסביבי בהו במסך הטלפון החכם. הם גללו למעלה ולמטה, רעננו את העמוד, התכתבו בוואטסאפ או הקשיבו למוזיקה. זו לא תמונה שונה מרבות אחרות שמציפות אותנו באחרונה: בהייה בכל מצב. בין אם מדובר בישיבות ממשלה, בדיונים בכנסת, בהמתנה בתורים וברמזורים או בעמידה בפקקים – כולם שרויים בממלכת הבוהים.
מכשירי אייפון. פעם היינו עבדים של הזמן, אך כיום המכשיר הוא אדוננו.
צילום: שאטרסטוק
ה'אייפון' נכנס לחיינו לראשונה לפני עשור, וכיום ידידו הטוב ביותר של האדם הטלפון החכם. אין דרך אחרת להגדיר זאת. מה קרה לנו מאז? אנחנו לא יכולים לדמיין את החיים שלנו בלי 'וייז', לא זוכרים כיצד להדפיס מראש מפות או לפתוח חלון ולשאול עוברי אורח כיצד להגיע ממקום למקום. אין באפשרותנו להרהר על החיים בלי קבוצות הווטסאפ וההתכתבויות, וללא המכשיר שעושה הכול – מצלם, מתעד, מתקשר ואפילו מאפשר לנו להקליד עם טעויות כתיב נוראיות.
איך היו נראים חיינו בלי הזיכרון המתכלה של המכשיר, שעולה על גדותיו מרוב עומס של החיים שלנו שתועדו בתוכו? ומה לגבי הצורך למחוק כל העת קבצים, תמונות, יישומונים וקטעי וידאו כדי להכניס במקומם אחרים? מתי בפעם האחרונה הדפסנו תמונות וסידרנו אותם באלבום, במקום להשאיר את חיינו בתוך גבולות הקופסה הקטנה הזאת? קשה לנו לזכור כעת מתי נכנסנו באחרונה לבית קפה, לקניון או לקופת חולים בלי לחפש באופן מיידי את השקע הקרוב. ומה עשינו בלי הפייסבוק, המטריקס החדש של החיים?
כיום ישנם החיים עצמם, וגם החיים הווירטואליים שבצדם. לפעמים אנחנו שקועים הרבה יותר בחיים הווירטואליים, ביקום המקביל, מאשר כאן בכדור הארץ. הדבר הקרוב ביותר לעולם הבא כיום הוא החיים ברשת החברתית – קיום שלם של עולם שבו אתה עובר לממד אחר, שבו אתה משחק בכלים המיוחדים לאותו עולם בלבד. כשאתה שם, אתה לא כאן.
פעם היינו עבדים של הזמן, אך כיום המכשיר הוא אדוננו. אם היה שעון עצר שמודד כמה שעות בדיוק אנחנו שורפים על הטלפון החכם, מן הסתם היינו כולנו מזדעזעים. המשאב היקר ביותר שברשותנו, הזמן, מתכלה ונמס באוויר. הגולם כבר מזמן קם על יוצרו, ואנחנו כל כך מכורים שעד שיש יישומון המתאים לכל אחד ממאוויינו.
אם נניח שבעתיד נוכל לצעוד רק קדימה ולא לסגת לאחור, נותר לנו אך לחלום על הדור הבא של היישומונים, שאולי אכן ישנו את חיינו ובה בעת ימזערו את הנזק שנגרם להם.
כך למשל, האם ייתכן מצב שבו היישומונים יהפכו מוחשיים או רוחניים? האם נוכל לא רק לראות עוגה של קרין גורן, אלא גם לטעום אותה? ומה לגבי בשמים שניתן להריח אותם, או תחושה של חיבוק לאנשים שנמצאים הרחק-הרחק מאיתנו? יכול להיות שחוויית ההתכתבות תהפוך ממשית הרבה יותר, ונרגיש באותו אופן כמו בשיחה פנים אל פנים? מי יהיה זה שימציא יישומון לשידוכים בין נשמות, כך שאם גבר ואישה פנויים ומתאימים חולפים זו על פני זה יתריע המכשיר על הסיכויים שבמפגש ביניהם? ומה לגבי יישומון המתריע על מחלה או התקף לב, ואשר יודע לרפא נגעים בגופנו?
ד"ר מיכל דולב-כהן אמרה השבוע בתוכנית רדיו כי הטלפון החכם שלנו הוא ארץ "אין גבולות". התקשורת שלנו נעשית מול אנשים שאנחנו לא רואים ולא מרגישים אותם, ולכן זו ארץ חסרת מעצורים וגבולות. אנחנו לא רואים מי נעלב ומי בוכה, מי מצטער ומי שמח, ולכן ההתנהגויות שלנו מקצינות.
אם כן, מה שנותר הוא רק לקוות שאשפי היישומונים והתוכנות יוכלו לתרגם רגשות ותחושות אל תוך הטלפון, וכך נוכל להחזיר לעצמנו בעתיד את מהות חיינו האבודים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם