לאן נעלם הכסף שקיבלה 'כללית' עבור הנגב?
בנגב דורשים לדעת לאן נעלם תקציב שקיבלה קופת חולים כללית לצורך הוספת מיטות ל'סורוקה'. לטווח הארוך, הפתרון האמיתי הוא הקמת בית חולים נוסף באזור ויצירת תחרות
בשבוע הקרוב יפוג אולטימטום בן שבועיים שהציב שר הבריאות יעקב ליצמן לשירותי בריאות כללית. ליצמן דורש לדעת לאן נעלם התקציב שהעביר משרד הבריאות ל'כללית' עבור 98 מיטות נוספות לבית החולים 'סורוקה', המשתייך אליה. אם התשובה שיקבל לא תספק אותו, הוא מאיים שימנע מ'כללית' משאבים שהובטחו לה. החלטת הממשלה על תוספת המיטות ל'סורוקה' התקבלה כבר בספטמבר 2014, ולפני למעלה משנה סיפרנו כאן על פגישה בין אנשי מועצת הנגב לשר ליצמן בנוגע לאותן מיטות. כבר אז דיווחו פקידי המשרד שהתקציב למיטות הנוספות הועבר ל'כללית'. מנגד, ב'סורוקה' התעקשו ש'כללית' לא העבירה להם את הכסף.
בשבוע שעבר נגמרה לתושבי הנגב הסבלנות. זה התבטא בדיון סוער, בנוכחות שר הבריאות, בוועדה לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי של ח"כ מיקי זוהר. "אנחנו מרגישים שמשחקים בנו כמו ביו־יו, מכדררים את תושבי הדרום מאחד לשני", אמר ראש עיריית באר־ שבע רוביק דנילוביץ'. ראש מועצת ירוחם מיכאל ביטון, המכהן כיו"ר 'מועצת הנגב', סנט בשר הבריאות ליצמן על אוזלת היד שהוא מוכיח עד כה בסוגיית המיטות: "כבוד השר, אני מכיר אותך. כשאתה רוצה טיפול שיניים לילדים, יש טיפול שיניים. מישהו יעשה ממך צחוק? כשאתה רוצה מאה מיטות ב'סורוקה', לא יהיו? אני יודע למה אתה מסוגל. דפוק על השולחן, ואם צריך להתעלל ב'כללית' תעשה את זה".
את עיקר החצים בדיון ספגה כצפוי קופת חולים כללית עצמה, שהמנכ"ל שלה אלי דפס לא טרח להתייצב לדיון. במועצת הנגב חושדים ש'כללית' מקבלת מהממשלה תקציבים עבור אזור הדרום, אולם בפועל חלק ניכר מהכסף הולך לאזור המרכז שבו התחרות בין הקופות חזקה יותר. העובדה שלא מדובר בכסף צבוע ושקופת החולים אינה מחויבת בשקיפות, אינה מאפשרת לדעת היכן מסתובב התקציב למיטות של 'סורוקה' או כל תקציב אחר שנועד לחיזוק מערכת הבריאות בדרום. ח"כ זוהר אמר בדיון שאין מנוס מחקיקת חוק המחייב את קופות החולים לצבוע את המשאבים שהן מקבלות לפי אזורים גאוגרפיים ובתי חולים, כדי להבטיח שקיפות ומעקב אחר הכסף המיועד לבריאות בנגב.
דנילוביץ' וביטון מאיימים עתה לראשונה שאם 'כללית' לא תספק הסברים לאן נעלם תקציב המיטות ל'סורוקה', ואם הקופה לא תוכיח שהיא משקיעה בתושבי הנגב, הם יעודדו את התושבים לעבור לקופות אחרות. "השתנו הימים", הבהיר ביטון לאנשי ה'כללית'. "עד עכשיו היינו שותפים שלכם, אבל אם נגלה שעושים עלינו מניפולציה - נפעל נגדכם. קודקודי קופ"ח כללית חושבים שאנחנו בכיס שלהם, אבל אם צריך - נמריד את תושבי הנגב לעבור קופה".
ייתכן שסוגיית המיטות הנעלמות תיפתר השבוע, אבל לטווח הארוך ברור לכולם שמעבר לשקיפות הנדרשת, דרושה גם תחרות במערכת הבריאות בנגב. קופת חולים כללית, שבכלל הארץ מחזיקה בנתח שוק של מחצית מהמבוטחים, מבטחת 70 אחוז מתושבי הנגב וכנראה לא מרגישה מאוימת על ידי קופות אחרות כמו באזורים אחרים. בנוסף, היא נהנית מהעובדה שבית החולים היחידי בנגב הוא שלה. אם חולה בירושלים אינו מרוצה מחדר המיון של 'הדסה עין כרם', הוא יכול ללכת ל'שערי צדק'. חולה בפתח־תקווה, שלא מרוצה מ'בילינסון', ילך לבית החולים 'השרון'. אבל אם חולה בבאר־שבע או ביישוב אחר בנגב אינו מרוצה מחדר המיון של 'סורוקה', אין לו לאן ללכת. וכשאין לך מתחרים, יש לך פחות סיבות להתאמץ ולהעניק שירות משביע רצון ללקוחות שלך. לא מספיק להוסיף ל'סורוקה' צוות ומיטות אשפוז. צריך לקדם במהירות את הקמתו של בית החולים הנוסף המתוכנן לקום בנגב, כדי שיאתגר את 'סורוקה'. גם בתחום הבריאות נדרשת תחרות.
ביום רביעי השבוע מלאו מאה שנה להפצצת תחנת הרכבת הטורקית של באר־שבע במלחמת העולם הראשונה. בלילה של 15 בינואר 1917 הטיל מטוס בריטי פצצה על העיר ופגע בקרון רכבת ששהו בו פועלים יהודים. 16 יהודים נהרגו בהפצצה, חלקם תושבי יפו וחלקם תושבי ירושלים. הם נקברו בקבר אחים, באתר שלימים הוקם סביבו בית הקברות היהודי הראשון של באר־שבע.
אתמול התקיים בבאר־שבע אירוע לציון מאה שנה לאסון הקרון ביוזמת 'העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל'. בין הדוברים באירוע היה גם ד"ר אילן גל־פאר, שחקר את האסון וכתב עליו מאמר בכתב העת 'עיונים בתקומת ישראל'. פאר מזכיר במאמרו שבאר־שבע של 1917 הייתה מרכז צבאי ותחבורתי חשוב, שהתגוררו בו 3,000 תושבים. הקהילה היהודית בעיר מנתה אז כחמישים תושבי קבע, ועוד כ־150 פועלים זמניים שהגיעו למקום כדי להתפרנס.
עד לאסון הקרון כמעט שלא נקברו יהודים בבאר־שבע. המתים הועברו על גמלים לבית העלמין בחברון, או לחווה החקלאית ברוחמה. השגת מקום קבוע ונפרד לקבורת יהודים הייתה אז עניין מסובך. רק לאחר השתדלויות רבות העניק הממשל הטורקי היתר לקיום מקום קבורה בשטח חקלאי ממערב לעיר, שהיה בבעלות שני אחים בדואים. הרוגי האסון היו בין הנקברים הראשונים בחלקה החדשה.
בקיץ שלאחר מכן התרוקנה באר־שבע מיהודים בצו הטורקים, וחלקת הקברים היהודית ובה קבר האחים נותרה השריד היהודי היחידי בעיר עד לחידוש הקהילה במקום בשנת 1920. היהודים נטשו את באר־שבע שוב אחרי מאורעות תרפ"ט. בשנים אלו עשה הראשון־לציון הרב עוזיאל מאמצים גדולים לרכוש את שטח בית הקברות היהודי מהבדואים, ללא הצלחה. בינתיים העבירו המשפחות של שמונת ההרוגים הירושלמים את עצמות יקיריהן לבית הקברות בהר הזיתים, ובקבר נותרו עצמותיהם של מחצית מההרוגים. רק לאחר מלחמת העצמאות גודרה החלקה והפכה לבית הקברות הרשמי של העיר. מצבה משותפת עשויה מלבנים ומבטון הוקמה בשנת 1951, יותר משלושים שנה לאחר האירוע.
קבר האחים בבאר־שבע נותר העדות היחידה להיסטוריה היהודית של באר־שבע מלפני קום המדינה. כמו בסיפור מערת המכפלה בחברון, כך גם בבאר־שבע החדשה, ההתיישבות היהודית במקום החלה במאבק על רכישה של חלקת קבר.
אקו"ם