באום חיראן אין שאלה משפטית, רק הזנחה של המדינה
פינוי היישוב בדואי היה אמור להיות פשוט, אך הפך לאירוע אלים בגלל שהממשלה נמנעה פעם אחר פעם מלנעוץ רגל מסיימת ולהבהיר לתושבים שריבונות, משילות ואזרחות אינן פריבילגיות. הבדואים מצידם ידעו לזהות את החולשה ודאגו לקבוע עובדות בשטח
"אין עוררין כי בתי הכפר מצויים במקרקעין שבבעלות המשיבה", כתבו שופטי בג"ץ בפסק הדין האחרון בו דחו את עתירת תושבי אום אל חיראן. "המדינה היא בעלת המקרקעין שבמחלוקת, שנרשמו על שמה במסגרת הליכי הסדר; התושבים לא קנו זכות במקרקעין אלא ישבו בהם כבני רשות חינם, שבוטלה כדין על ידי המדינה. במצב דברים זה, אין הצדקה להתערבות בפסקי דינם של בתי המשפט הקודמים".מהומות באום אל חיראן
כל מי שטס פעם מעל צפון הנגב מכיר את השטח הענק, אשר מנוקד באינספור מאחזים בדואים בלתי חוקיים. הוא מתחיל צפונית לקו ערד-באר שבע ונמשך קילומטרים ארוכים דרומה. המאחז אום אל חיראן נמצא בצפונו של השטח, ויושב על אחת הקרקעות הבודדות באזור שהוקצו על ידי רשות מקרקעי ישראל להתיישבות יהודית.
בני שבט אבו-אלקיען הקימו בשטחים הללו ארבעה מתחמים שונים שבכל אחד מהם שלושה עד ארבעה מבנים - חלקם למגורים וחלקם כמחסנים ומכלאות לצאן. השטח הכולל עליו הם השתלטו בניגוד לחוק הוא קטן יחסית: כ-60 דונם סמוך לכביש 316, בחלק שבין היישוב חורה ליער יתיר. אולם הוא תקע למעשה לחלוטין את הקמת הישוב המתוכנן במקום.
פסק הדין של בבג"ץ התקבל לאחר לא פחות מ-13 שנים של דיונים משפטיים מתישים בהם נדחו טענות העותרים בכל הערכאות. בעקבות פסק הדין האמור ניהלה רשות הבדואים בחודשים האחרונים משא ומתן אינטנסיבי מול הפולשים במטרה להביא לפינויים מרצון. היא הציעה להם מגרשים חוקיים חלופיים בישוב חורה, ופיצוי כספי נדיב בגין המבנים הבלתי חוקיים שהם הקימו.
המבצע ביום רביעי לפנות בוקר היה לצורך פינויים של חמש משפחות שסירבו לכל הסדר שהוא ודחו את כל הצעות הפשרה. שוטרים מאבטחים את הריסת הבתים באום אל חיראן
צילום: AFP
רוב המשפחות במקום, כ-20 במספר, קיבלו את ההסכם ועברו לגור בשכונה חדשה בחורה הסמוכה, כשאת הפיתוח הסביבתי למגרשים החדשים לקחה המדינה על עצמה. המבצע ביום רביעי לפנות בוקר היה לצורך פינויים של חמש משפחות שסירבו לכל הסדר שהוא ודחו את כל הצעות הפשרה.
נציגי רשות הבדואים קיימו מולם בלילה שלפני הפינוי פגישה ממושכת במטרה להביאם לחתימה על הסכם, אולם הם חזרו בהם ברגע האחרון והעמיסו דרישות חדשות ומוגזמות. גורמים מטעם המדינה טוענים שהדרישה החדשה שהם העלו הייתה מתן מגרש נפרד לכל אחת מנשות הפוליגמיה שהגברים החזיקו שלא כדין. בסופו של לילה, המשא ומתן התפוצץ והפינוי יצא אל הדרך באמצעות כוחות של הסיירת הירוקה של רשות מקרקעי ישראל ובליווי כוחות גדולים מאוד של משטרת ישראל.
השאלה היא למה? למה הליך פשוט יחסית שאמור היה לשדרג את איכות חייהם של תושבי אום אל חיראן נתקל באלימות כזו? ובהקשר רחב יותר: איך זה שמגזר ששלח בעבר כ-90 אחוז מצעיריו לשירות צבאי מלא בצה"ל נפל כפרי בשל לידיהם של אנשי התנועה האסלמית? מהיכן צמחה ההקצנה הזו?
התשובה היא ההזנחה. הכול התחיל בהזנחה. בגלל ההזנחה, סכסוכי קרקעות מקומיים שניתן היה אפשר לפתור לפני חצי יובל בכוח המשפט והצדק ובמימוש אסרטיבי של ריבונות ושלטון חוק – הפכו למשימה בלתי אפשרית. כי בחיראן לא הייתה הרי שום דילמה משפטית: התיק עבר את כל הערכאות וכל הבירורים והגיע להכרעות חלוטות, אבל המדינה המשיכה להתנהג בהססנות ולפולשים לא נפל האסימון.
למה הליך פשוט יחסית שאמור היה לשדרג את איכות חייהם של תושבי אום אל חיראן נתקל באלימות כזו? שוטרים עוצרים מפגין שתקף שוטר
צילום: AFP
במשך תקופה ארוכה, ארוכה מידי, אף אחד לא הבהיר להם שהסיפור נגמר. אף אחד לא הסתכל להם בעיניים ואמר שאין להם ברירה אלא להתכנס ליישובים הבדואים הקיימים ולבנות את ביתם בצורה חוקית ומסודרת. הממשלה נמנעה מלנעוץ רגל מסיימת ולהתעקש על סופיות הדיון. הבדואים מצידם זיהו את החולשה ואת הפקפוק, ולא הפסיקו לנסות לקבוע עובדות בשטח ולשנות את המפה. מי שצפה בוועדות גולדברג ופראוור, שעמלו על הסדרת המאחזים הבדואים הבין מהר את הדינמיקה: המדינה מתלבטת ולא מחליטה, וכתוצאה מכך הבדואים עולים בכל פעם על בריקדות. יש שם לתופעה הזו: אובדן המשילות.
הטענות האזרחיות של הבדואים מוצדקות: אין סיבה שהם ירגישו אזרחים סוג ב', אין סיבה שלא יתגייסו בהמוניהם לצה"ל ויבנו לעצמם עתיד אזרחי משגשג ברווחה ובכבוד, אין סיבה שנשים בדואיות יחיו בפוליגמיה ובאלימות ולא יזכו להשכלה ולהזדמנויות תעסוקה. אבל בשביל שכל זה יקרה מדינת ישראל צריכה להבהיר שתי נקודות: שריבונות, משילות ואזרחות הן לא פריבילגיה, אלא חובה; ושזכויות וחובות הן שני צדדים של אותה מטבע. איפה שאין חוק יש מדבר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם