המסכות הוסרו: תצרכו חדשות בעיקר בין השורות
התמלילים נחשפו, המסכות הוסרו, והאינטרסים נחשפו. מעכשיו כבר לא תוכל התקשורת להעמיד פני אובייקטיבית - לא כשהיא מדווחת על מעללי פוליטיקאי, ולא כשהיא מפרסמת תחקירי קורנפלקס
גם אגתה כריסטי האגדית לא הייתה מצליחה לגלגל תסריט מפתיע ומוצלח מזה. חשיפת הקשרים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנוני מוזס – מו"ל ועורך אחראי של ידיעות אחרונות, והבעלים של ynet – היא ממתק עלילתי שהיה קשה לִצפות. שני האויבים בנפש, המכפישים זה את זה תמידית, הצליחו לשטות בכולנו; לגייס לשורותיהם אוהדים ויריבים שלא העלו בדעתם שבהינף הסכם לא חתום אחד, השניים עשויים להפוך לבני ברית. הברית הזו אמנם לא יצאה לפועל, אבל פרסום תמלילי השיחות ביניהם הוא שיעור אקסטרימי בביקורת תקשורת. מבלי משים נעשה לכלבי השמירה של הדמוקרטיה מה שהם כל כך אוהבים לעשות לאישי ציבור ועובדיו: שקיפות. ציטוטי השיחות ההן, כפי שהביא אותם השבוע גיא פלג בחדשות 2, עשו למקצוע שלנו את מה שעשו לפוליטיקה ההקלטות של שולה זקן: הם חשפו לעולם איך הדברים מתנהלים פה באמת.
כולם מדברים על מנעמי שלטון, אף אחד לא מדבר על מוזס. הנכונות הנלהבת לשמור על נתניהו בשלטון באמצעות כותרות מפרגנות בתמורה להגבלת פעילותו של ישראל היום הביאה שחקן חדש לזירת השיח על הקשר הבעייתי בין הון־שלטון־עיתון. לו יצא לפועל שינוי כזה בידיעות אחרונות, גוף התקשורת שמוביל את הקו האנטי־ביביסטי, זה היה בדיוק מה שמוזס היטיב להגדיר בקלטות: רעידת אדמה. התמלילים הנפיקו אינסוף פאנצ'ים והגחכות על חשבון שני הצדדים. "ארץ נהדרת" צהלה ושמחה, והילת בית סוקולוב נבוכה.
המבוכה שירדה השבוע על מערכת ידיעות אחרונות היא מבוכת התקשורת כולה. אותה תקשורת שעד לא מזמן עוד ביקשה לייצר חזות אובייקטיבית של זירה מדווחת שאינה נותנת לרגשותיה, דעותיה ואינטרסיה להתערב בתכנים המוגשים בה. לפני עשורים אחדים כל עיתון שכיבד את עצמו הקפיד שלא לפרסם את שמות כותביו, שאז בכלל נקראו סופרים. הידיעה החדשותית עמדה בפני עצמה, וזהות הכותב כלל לא הייתה רלוונטית. עם השנים שוחרר מידע ראשוני בצורת שם משפחה ואות ראשונה של השם הפרטי. היום בלבול מערכות כללי הביא לקיצוניות ההפוכה, עד שלפעמים נראה שהקרדיט לכותב או לשדר הוא־הוא הידיעה עצמה.
השאלה הגדולה העולה מפרשת ביבי־נוני, מעבר לבירור הפלילי המתבקש, נובעת מאותם תמלילים עצמם. אכן, כותרות ynet וידיעות אחרונות יעידו כי הברית בין השניים לא באה לעולם. נשאלת השאלה מי כן סגר עסקאות שבשתיקה מול המוזסים והתפנק לו בתקשורת שבבעלותם, ומה הוא נתן להם בתמורה.
לפני כשלושים שנה נולד כלי תקשורת דתי־לאומי שהבטיח למאזיניו שאצלו התכנים יהיו שונים מכל מה שהכרנו בתקשורת הכללית. לא רק התוכניות עצמן, אפילו התשדירים יהיו איכותיים ויקפידו על אמת בפרסום. כאן לא יהיו הפרזות דוגמת "המסעדה הכי טובה בעולם" או "רק אצלנו תוכלו למצוא את המוצר הטוב ביותר", הבטיחו הבעלים הטריים.
אלא שאז הם התחילו להפעיל את גוף התקשורת, וגילו שהוא דורש מימון. הרבה מאוד מימון. ומאותה אמת נולדה הפוסט־אמת, כי עם כל הכבוד, אף מפרסם לא מצא לנכון לשלם על תשדיר נוסח "יש מסעדות טובות משלנו, אבל בואו, תנסו, אולי ימצא חן בעיניכם". מותגי מזון "הכי זולים" ומוסדות חינוך "הכי מוצלחים" חגגו בפרסומים צעקניים שליוו את השידורים – איך לא – הכי טובים בישראל.
מי שרוצה ללמוד את השיעור העולה מתמלילי ביבי־מוזס מוכרח להבין את התמונה המלאה. צרכן התקשורת למד זה מכבר שידיעה בעד או נגד אישיות פוליטית מימין או משמאל מושפעת מרוח המפקד שמנהל את כלי התקשורת. השבוע הוא גילה שמה שנכון לפוליטיקאים נכון גם לחברות ומפעלים. תחקיר נגד ענק מזון או חברת יבוא עשוי להיבנות על טהרת החשיפה המטלטלת שהתבררה לאחר תלונות צרכנים; אבל הוא יכול גם להיות אינטרס כלכלי של בעל מניות שמחזיק בענק מזון מתחרה או ביבואנית אחרת.
אם להיות כנים, אינטרסים יש לא רק למושכים בחוטים, אלא גם לכותבים ולעורכים ולכל מי שמצוי על שרשרת התפעול של כלי התקשורת. כתב תרבות בעיתון שירד מגדולתו סיפר פעם שסרט ישראלי עשוי לקבל ביקורת איומה כי יש קצר בין עורך מוסף התרבות לבין הבימאי. אם השניים ממש מסוכסכים, הבימאי עוד יתגעגע לביקורת הקשה, משום שבעיתון ינחיתו עליו מכת מוות ופשוט לא יכתבו על סרטו, משל לא הופק, כמו לא היה מעולם. סוגיית האיכות התרבותית של המוצר, איך לומר, נדחקה שם לשולי השוליים.
ובכל זאת שמור מקום של כבוד למקצוע העיתונות, ועולם התקשורת יכול וצריך להיות גאה ביוצאי חלציו. צרכני התקשורת צריכים להיות חשדנים ולחפש תמיד את המניע. מי חבר של מי, מי עושה עסקים עם מי, מי מפסיד ומי מרוויח. אבל כשאתם קוראים בין השורות, אל תפספסו גם את התוכן.
שבוע לא קל עבר על אמינות התקשורת הישראלית, אבל כלב השמירה של הדמוקרטיה הוא היחיד שמחויב לתת מידע בדוק ואחראי. הוא מציף את תחלואי החברה והממשל, מחטא אותם בשמש הדפוס. השבוע היה לו האומץ להציף את האמת גם כשהיא מביכה את המקצוע שלו עצמו.
אקו"ם