לאהוב ערבית בלי להיות זהבה גלאון
זה לא שאנחנו הולכים לרכוב יחד על חדי־קרן בקרוב, אבל בשביל תקשורת בסיסית עם השכנים צריך לדעת את השפה. יותם זמרי הלך לקורס ללימוד ערבית, וגם שם ביקשו ממנו לשתוק קצת
השנה היא 1995, אני תלמיד בחטיבת הביניים, והמעמד הוא מבחן מסכם בערבית, שיקבע 75 אחוזים מהציון השנתי. לא סבלתי את המקצוע. בכל זאת, בשנות התשעים המדממות בעפולה השפה הערבית לא הייתה ממש פופולרית. מצד שני, המורה לערבית ירון עציוני היה אחד המורים האהובים עליי, ולכן החלטתי להתאמץ בשבילו. ישבתי במשך ימים ולילות וחרשתי, ושיננתי מילים ועוד מילים ועוד מילים כדי להצליח. ואכן, כשהגיע המבחן לא חשתי עוד את חוסר האונים של תלמיד שלא יודע מילה בערבית: שלפתי את העט ועניתי על כל השאלות. גאה וטוב לבב יצאתי מהמבחן. ירון יהיה גאה בי, אמרתי לעצמי. והוא אכן היה גאה בי, כי ניסיתי. קיבלתי 2. (לא מתוך 10. מתוך 100. ועניתי על כל השאלות).
את התיקון שלי החלטתי לעשות השבוע. מאיר ליוש, חבר טוב והאיש עם תפס האקדח הכי בולט שראיתם, הזמין אותי לשיעור ניסיון בקורס הערבית המדוברת שהוא מריץ בכל הארץ והגיע סוף־סוף לתל־אביב. בהתחלה ניסיתי להתחמק, אבל בלילה התגלתה לי בחלום דמותו של ירון עציוני, המורה המיתולוגי. הוא חבש כאפייה על ראשו ואמר לי באותו טון מכיל ומקבל שבו תמיד פנה אליי: “יותם, תלמידי היקר, יא חת’כת אפס, לך לקורס ותפצה אותי על ה־2 המביך ההוא“.
הכתובת שבה מתקיים הקורס היא מנחם בגין 55 – דווקא ברחוב שנקרא על שם המנהיג האחרון פה שידע לדבר עם ערבים - ובכניסה מחכים לי מאיר וישראל, השותף שלו לעניין. שניהם דתיים, שניהם בוגרי יחידות מודיעין מובחרות, שניהם גרים בלוד, שניהם הביטו בי מוזר כשסירבתי לקפה שחור והכנתי לי נס חלש עם אחד סוכר.
החיבור שלהם לערבית מגיע מהצבא. מאיר מספר שפעם הם עצרו רכב חשוד עקב התראה חמורה, וכשהורידו את הנוסעים ממנו כדי לערוך חיפוש אחת הנוסעות הזכירה לו את אחותו. הוא רצה להרגיע אותה ולהגיד לה שהכול יהיה בסדר, אבל לא ידע איך. אחרי זה הפך לנרקומן של ערבית. הוא חיפש בכל מקום עוד ועוד הזדמנויות להזריק לעצמו מהשפה הזאת.
ישראל, לעומתו, הוא האקדמאי: בעל תואר שני בערבית, מורה לערבית בבית ספר תיכון, ועם הרבה פחות כרס ממאיר. אני שואל אותו איך זה ללמד ערבית לילדים יהודים, והוא מסביר לי על האמביוולנטיות שבמקצוע. הערבית היחידה שילדים יהודים שומעים היא בכתבות על הפגנות של חמאס בעזה, והמשפט הכי מוכר בשפה מבחינתם הוא “בדם ואש נפדה את אל אקצא“.
שניהם לא בדיוק נמנים על קהל מצביעי מרצ, אבל בכל הנוגע למטרות הקורס הם לגמרי נשמעים כמו סוג של זהבה גלאון (חוץ מהאלמנטים המעצבנים). “שפה היא גשר. עם כל הכבוד לזה שאנחנו חושבים שאנחנו אירופים, אנחנו במזרח התיכון, וזאת השפה שמדברים כאן“.
אולי דווקא בגלל זה עדיף שלא נדע ערבית, אני מקשה עליהם. הרי את רוב הדברים ששכנינו אומרים עלינו עדיף שלא נבין, אם אנחנו חולמים שמתישהו עוד נרכב פה יחד בסבבה על חדי קרן. “מה שאתה שומע מהמנהיגים זה ממש לא מה שאתה שומע מהאנשים הפשוטים“, עונה ישראל.
בין שאלה לשאלה הם מקפידים לדבר ביניהם בערבית, ואני לא מבין שום דבר ממה שהם אומרים. לפי המבט המזלזל קלטתי שזה קשור לכוס הנס קפה הלבנבן שלי. השיחה הזאת ביניהם בערבית מזכירה לי לפחות שלוש פעמים שירדתי מהאוטובוס כשהייתי חייל רק כי מישהו לפניי, מאחוריי או מצדדיי דיבר בערבית. 2001 לא הייתה שנה פשוטה לנוסעי התחבורה הציבורית, אבל אולי אם הייתי יודע קצת יותר ערבית הייתי חוסך מעצמי את המבול ההוא שתפס אותי כשחיכיתי שעה במחלף נתניה עד שיעבור 835 נוסף. למרות שבסוף זה השתלם. דלקת ריאות, שבעה גימלים.
מאיר אומר לי שעוד מעט נתחיל. סבבה, אני עונה. “צַבּאבַּא זה בכלל געגועים בערבית“, אומר ישראל. אחלה, אני אומר לו. “אַחְלָה זה בכלל שבלול“, הוא מחזיר. באמת? “לא, נו, צוחקים איתך, יא אשכנזי“.
לשניהם יש חיבה לא קטנה לפתגמים בערבית. אני מבקש כמה דוגמאות והם מתחילים להפציץ. “רוּח בַּלֵט אֵל בַּחְר“ - ובעברית “לך רצף את הים“, יעני לך חפש את החברים שלך. “אִטְפִי אֵל רַדְיוֹ אִלִי בַּלַעְתוֹ“ - ובעברית “כבה את הרדיו שבלעת“, יעני סתום קצת. אני לוקח את המשפט האחרון אישית עד שיתחיל השיעור.
זה השיעור השלישי בקורס הנוכחי, והחבר’ה מסביב נראים די נלהבים. מאיר וישראל פותחים את השיעור בשיחה של שלוש דקות בערבית, ונראה שמסביב אשכרה מבינים מה הם אומרים. חלק מהנוכחים הגיעו עם ידע קל מהבית, חלקם ממש לא. השיעור נע בין חוקי השפה, אוצר מילים, ואנקדוטות נחמדות כמו למשל שלמילה “עַמַלִיֶה“ יש שתי משמעויות - ניתוח או פיגוע. זה עלול להקשות על חבר’ה ממודיעין ששומעים פתאום בקשר מישהו שאומר שהוא בדרך ל“עַמַלִיֶה פי הדסה“.
אחרי שעתיים זה נגמר. מקבלים קצת שיעורי בית לקראת הפעם הבא, ואני מתיישב איתם לשיחת סיכום. “הערבים לא הולכים לשום מקום, וגם אנחנו לא“, מסביר ליוש בפשטות. “מדינת ישראל משקיעה לא מעט בללמד את תלמידי ישראל ערבית ספרותית. הבעיה היא שאף אחד לא מדבר ככה. אם אנחנו רוצים להצליח לתקשר עם השכנים שלנו ועם ציבור ענק שחי איתנו לא רק דרך המנהיגים, אנחנו צריכים להבין את השפה“.
אני מזמין מונית הביתה, וכשהיא מגיעה אני קולט שלנהג קוראים אחמד. אני מחליט לנצל את שברירי השפה שקלטתי בשיעור ולנסות להגיד לו משהו. אחרי שאני מציץ במה שרשמתי במחברת אני אומר בביטחון: אַנַא בַּחִיבּ מַרַתַכּ. הוא מסתכל עליי כמו על אהבל, מחייך ואומר: “אתה יודע שאמרת לי עכשיו שאתה אוהב את אשתי“.
שתקנו כל הדרך הביתה. לפני שאתם מחליטים להשתמש בערבית החדשה שלמדתם, חכו שניים־שלושה שיעורים. לא כולם סבלנים כמו אחמד.
אקו"ם