טוב שטראמפ אוהד לישראל אבל הכל בידיים שלנו
הממשל הנכנס באמריקה מהווה הזדמנות פז למדינת ישראל, ואוי לנו אם נפספס אותה. האם נשכיל לנצל אותה לצורך שינוי מדיניות אמיתי, או נחמיץ אותה במהלכים חסרי אחריות דוגמת ההתנתקות?
בשנת 2005 החליטה מדינת ישראל להתנתק מרצועת עזה וצפון השומרון, ולעקור מביתם כ-8,000 תושבים. הנה תזכורת: את ההתנתקות יזמה ממשלת הליכוד בראשותו של אריאל שרון, ותחת ממשל אמריקאי רפובליקני אוהד בדמותו של ג'ורג' בוש הבן.בקיץ 2006 הגיע דניס רוס, דיפלומט יהודי שהיה מעורב מאד במשא ומתן עם הפלסטינים, לבקר במחנה קיץ יהודי בצפון אמריקה שבו שהיתי ונפגש לשיחה עם המשלחת הישראלית. "למה לחצתם על ישראל לתת נשק לפלסטינים באוסלו?" הטחתי בו. "אנחנו לא לחצנו, זה היה רעיון של ישראל", ענה הדיפלומט. את אותה תשובה הוא ירה כלפי ישראלי נוסף מהמשלחת ששאל לגבי הנסיגה החד צדדית מעזה. גם אם נניח שזה לא מדויק, כי ארה"ב היא לא שחקן ניטראלי וכשאמריקה רוצה ללחוץ היא יודעת ללחוץ, ברור שלישראל תפקיד מפתח כאן.
מהנקודה הזו אפשר להתחיל ולהגיד: זה בידיים שלנו, לטוב או לרע.
כמו אז גם היום.
מסוף השבוע האחרון יש ממשל חדש באמריקה ויש סיבה לאופטימיות, אבל כדאי למסגר אותה תחת ההגדרה 'אופטימיות זהירה', כזו שמצריכה בראש ובראשונה לקיחת אחריות. קרב הבלימה המרשים שניהל ראש הממשלה נתניהו מול ממשל אובמה העוין במשך שמונה השנים האחרונות הסתיים בהצלחה. עכשיו, כשאפשר לנשום לרווחה, כדאי וצריך לעבור לשלב הבא והשלב הבא הוא לא רק העברת השגרירות לירושלים.
השלב הבא הוא להגדיר מה אנחנו רוצים: לאן אנחנו רוצים להשיט את הספינה הזאת. האם אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות של ממשל אוהד לכיוון של שינוי מדיניות אמיתי, או להחמיץ אותה במהלכים חסרי אחריות דוגמת ההתנתקות? האם אנחנו מציבים חזון (מורכב, לא-מושלם, אבל חזון אמיתי ורציני) לעם ולמדינה, או שאנחנו נכנעים לגל העכור של 'שתי מדינות' ששוטף אותנו כבר למעלה מארבעים שנה? האם אנחנו ממשיכים עם ההתפתלויות והתירוצים או מעמידים מדיניות בהירה ועקבית?
מדינת ישראל נמצאת היום בפרשת דרכים. פתרון שתי המדינות, הפתרון המסוכן והמשיחי, מאבד רלוונטיות באופן דרמטי, לא רק בארץ, אלא גם בעולם. מעבר לקו הירוק מתגוררים מאות אלפי ישראלים, מחוץ לגושי ההתיישבות גרים כמאה אלף יהודים. גירוש של עשרות אלפים מביתם הוא לא תסריט ריאלי משום בחינה שהיא - לא כלכלית, לא חברתית ובטח שלא ערכית.
גם ה"אביב" הערבי שתקף את המזרח התיכון מרחיק את שתי המדינות, כי הדבר האחרון שהישראלי רוצה הוא מדינת טרור 1.5 ק"מ מכפר סבא. לא סתם השמאל הישראלי בלחץ, לא סתם אנחנו רואים קמפייני ענק ברחובות תל-אביב, הציבור הישראלי מתרחק ועכשיו גם העולם.
חזון שתי המדינות היה הפתרון היחיד שהונח על השולחן בעשרות השנים האחרונות. הוא הוצג כפתרון הבלעדי וכפתרון הטוב ביותר לישראל, אינטרס ישראלי. אפילו לאוהדי ישראל הוצג הפתרון הזה כמה שטוב לישראל, כל מי שיצא נגדו נתפס כהזוי או משיחי. התקופה הזו נגמרה וקרב הבלימה הושלם, עכשיו צריך לעבור להתקפה – ולא לנסיגה. התקפה היא אימוץ האידאולוגיה הלאומית, בנייה נרחבת ביהודה ושומרון (ולא רק בגושים) באופן מוצהר ולא כגנבים בלילה, מיגור הטרור והחלת הריבונות.
הממשל הנכנס באמריקה הוא הזדמנות פז למדינת ישראל ואוי לנו אם נפספס אותה. כשהאמריקאים ישאלו אותנו מה אנחנו רוצים, מה טוב לישראל? התשובה צריכה להיות בראש ובראשונה - להוריד את פתרון שתי המדינות מהשולחן. ראש הממשלה בנימין נתניהו צריך להחליט אם הוא נתניהו של 'מקום תחת השמש' או נתניהו של נאום בר אילן.
אקו"ם