הכי קל לא להכיר: 'בדואים?! שילכו לעזאזל'
ראייה חד מימדית של אוכלוסיות שלמות בישראל דוחפת אותן לפינה ומייצרת חשדנות וניכור. זה יכול להועיל לפוליטיקאים שמבקשים קיצורי דרך לפרסום. זה מזיק לכל מי שאוהב את החברה הישראלית
אפתח בוידוי: עד לפני שבוע לא ממש הכרתי צ'רקסים. עברתי ארבעים שנה והנחייה של מסע מרתק מגולן עד דריג'את, כדי להגיע לרגע. רק עכשיו אני יודע על מקור העם, שאלפים בודדים ממנו חיים בישראל, על מנהגיהם הייחודיים והתרבות העשירה שלהם.למה זה חשוב בעצם? כי הגיע הזמן שנודה על האמת. אנחנו לא מכירים באמת קהילות, ישובים, עדות ותרבויות שלמות, שהן חלק מהחברה הישראלית. יש מי שמכיר רק בערך את החרדים. יש מי שלא ממש נתקל לעומק בבדואים. שלישי לא ישב עם בעלי מוגבלויות או דוברי רוסית.
ההכרות הזו לא מספיקה כדי למנוע את החיכוך הבין-שבטי הישראלי המתמיד, אבל היא תנאי הכרחי. קשה יותר לשלוח לעזאזל מי שיש לכם איתו מגע קרוב ומכבד.
מפגין נעצר באום אל חיראן. כשרואים לנגד עינינו בדואים שרוכבים על גמלים, גונבים מכוניות, ו''משתלטים על הנגב'', קל מאוד להתנכר אליהם.
צילום: AFP
אום אל חיראן כמשל. כשהחלו להתקבל הידיעות על שהתרחש באום אל חיראן לא הייתי צריך להתאמץ כדי לדמיין את הגבעות של הכפר הקטן, בהם ביקרתי מספר פעמים. הרי מדובר בשכנים שלי לנגב, עשרים דקות מבאר שבע. כשהגענו לבקר שם, במסגרת תנועת הפריפריות, הגיעו לכפר אנשי ימין ואנשי שמאל, מי שדוגלים בהכרה מוחלטת בישובים הקיימים ומי שמפקפקים בהכרה הזו.
כשהקמנו את התנועה, לפני כשנה, הבנו מהר מאוד שזה חלק משמעותי מהסיפור. כשהגענו לרהט, למשל, העיר הבדואית הגדולה בישראל, זו היתה הפעם הראשונה לכמה מאנשי שדרות שהצטרפו, לבקר שם. מדובר בנסיעה של כרבע שעה בסך הכל. כשביקרנו במצפה רמון זו היתה הזדמנות לרבים שרק עברו שם בדרך לאילת להכיר את הקהילה המיוחדת שגרה שם. בסיור שערכתי, לאחרונה, בבני ברק, התברר שחלק מתושבי תל אביב הסמוכה, לא ביקרו שם מעולם.
זו לא כל התרופה. זה לא מספיק. אבל, זה חלק גדול מהתשובה. כאשר מדברים על "הפריפריות שמצביעות למי שדופק אותן", ואתה מחובר ומכיר לעומק קהילות ואנשים מהפריפריות, מתהפכת לך הבטן. כאשר מפיצים שלטים כנגד "התחרדות" של ישוב, ואתה מבין לעומק את הסיפור החרדי ומכיר אנשים מהקהילה, אתה נזהר שבעתיים. כך ביחס לפלסטינים, יוצאי אתיופיה, מתנחלים ועוד. אפשר וצריך עדיין להתווכח את הוויכוח הפוליטי, אבל לגמרי אחרת.
אום אל חיראן. ראייה חד-מימדית של אוכלוסיות שלמות בישראל מייצרת חשדנות וניכור.
צילום: AFP
דוגמה בולטת לכח של ההכרות והחיבור היא המהפך הלהט"בי. הקהילה הלהט"בית בעולם, ובישראל, הצליחה לחולל מהפך אדיר ביחס אליה, דווקא בתקופה של מגמות שמרניות הולכות ומתחזקות. המהפך דרש עבודה רבה בזירות פוליטיות, תקשורתיות וחברתיות, אבל נשען, במידה רבה, על העובדה שיותר ויותר אנשים הזדהו כשייכים לקהילה ושברו דימוי שאיפשר לקונצנזוס הסטרייטי להתחפר ולהתבדל מהקהילה הלהט"בית.
ברגע שכל אחת ואחד מאיתנו הכיר "כאלה", וחווה אותם כבני אדם שלמים, בזכות עצמם, בלי כל קשר לנטייתם המינית, היה כבר קשה מאוד להשתמש בז'רגון ובתפיסות שהיו רווחות כאן אך לפני שנים לא רבות.
כאשר אנחנו שומעים על הכפר הלא מוכר המפונה ורואים לנגד עינינו בדואים שרוכבים על גמלים, גונבים מכוניות, ו"משתלטים על הנגב", קל לנו מאוד להתנכר אליהם. קל לנו מאוד לשלוח אותם לעזאזל. כאשר אנחנו מכירים את הסיפור לאשורו, את אנשי הקהילה, המהווים שליש מאוכלוסית הנגב (ובערך 3% מהשטח, אבל למה לבלבל עם עובדות?), ואת ההיסטוריה שלהם באזור ובישראל, אנחנו מבינים, לכל הפחות, שלא מדובר בסיפור "טובים-רעים".
ראייה חד מימדית של אוכלוסיות שלמות בישראל דוחפת אותן לפינה ומייצרת בתורה, חשדנות, טינה וניכור. זה יכול להועיל לכמה מאיתנו. פוליטיקאים שמבקשים קיצורי דרך לפרסום. זה מזיק לכל מי שאוהב את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל. לכל מי שמבין שאין לנו ארץ אחרת. סוציולוג ישראלי אמר פעם שכל שבט בישראל הולך לישון וחולם ששבט מסוים אחר נעלם. מותר לפנטז. אבל את ישראל נבנה מתוך פכחון והכרה עמוקה שנועדנו כולנו לחיות יחד, בדרך לבניית חברה משגשגת. אם רק נרצה ונעשה - אין זו אגדה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם