שלב הטיעונים לעונש: הזדמנות לתיקון הכרעת הדין
ניסוח מאוזן ונכון יותר של הכרעת הדין בתיק אזריה, היה הופך אותה מהחלטה שנויה במחלוקת למסמך ציבורי רב עוצמה. יש לקוות שבית הדין יהיה עצמאי יותר כעת, ובכך יתקן את הנזק הציבורי שגרם לעצמו
הכרעת הדין בעניינו של החייל אלאור אזריה עוררה דיון ציבורי ער. לאחר שקראתי אותה שוכנעתי כי החייל המית את המחבל שלא כדין, מפני שלא היה בסכנת חיים ואף לא חש כך. על כן ההרשעה בהריגה מוצדקת מבחינה משפטית, והחייל ראוי לענישה ולגינוי חברתי ומוסרי.
יחד עם זאת, למקרא הכרעת הדין קשה לא לחוש אי נוחות שמקורה בחוסר אובייקטיביות הקיימת ברטוריקה שלה. חוסר האובייקטיביות הזה אינו מתבטא רק בהתייחסות לעדי ההגנה וכדומה, אלא אף בהיעדר התייחסות ביקורתית לגורמים בכירים במערכת הביטחון בעבר או בהווה. הדבר נובע מעמדה קונפורמיסטית של בית הדין עצמו.
בשום שלב לא הביע בית הדין הבנה למצב שבו היה נתון החייל היורה. מהכרעת הדין עולה כי הריגת המחבל שזה עתה ניסה לרצוח שקולה לפי השופטים לירי באדם רגיל באמצע הרחוב. אלא שרטוריקת הכרעת הדין הזאת עומדת בסתירה למקרים שבהם הרשיע בעבר בית המשפט העליון נשים שהמיתו את בעליהן לאחר שחוו התעללות. מעשיהן נכנסו אז לקטגוריה המשפטית של עברת ההריגה, אך ברור היה כי מוסרית הכיר בית המשפט בכך שאין מדובר במקרה רגיל.
חוסר האובייקטיביות של הרטוריקה בא לידי ביטוי אף בהתייחסות לחלק מעדי התביעה שאינם שייכים למערכת הצבאית. כך למשל, כשנסקרה עדותו של פרופ' דב שמעון ציין בית הדין כי "לא ניתן לחתום פרק זה מבלי להתייחס לאירוע חריג שהתרחש במהלך עדותו של פרופ' שמעון. בחקירתו הנגדית (...) החל פרופ' שמעון להתייחס להיתכנות התזוזה של אנשים מתים, אף שלא נשאל על כך ואף שהדבר לא צוין בחוות דעתו".
כשקוראים שורות אלה אי אפשר שלא להידרך - בוודאי יתואר כאן אירוע יוצא דופן. אז זהו, ממש לא. כל מי שמתמצא בנעשה באולמות בתי המשפט יודע ש"התנהגותו החריגה" של פרופ' שמעון - קרי, עד שעונה תשובה קצת נרחבת יותר מעבר למה שנשאל - היא מעשה של דבר יום ביומו. התנהגותו של פרופ' שמעון הייתה רחוקה מלהיות חריגה כל כך עד ש"יועמד בפינה" ויינזף.
בנוסף, כשבית הדין מתייחס לעדותם של מומחים צבאיים מטעם ההגנה, ביקורתו כלפיהם מנומסת ומרוככת מאוד לעומת עדי הגנה אחרים. עדויותיהם, אליבא דבית הדין, רק מעוררות "קשיים בלתי מבוטלים". בעיקר ניתן לראות את העמדה הרכה הזאת כלפי עוזי דיין. בעדותו טען דיין, כך לפי סעיף 159 להכרעת הדין, כי "מחבלים דינם למות", מבלי שסייג את דבריו ומבלי שהסביר את הנסיבות הייחודיות שבהן יהיה מותם מוצדק. עמדה זו אינה שונה באופן משמעותי מאמירתו המפורסמת של הנאשם שבעטיה בין היתר הורשע – "הוא מחבל והוא צריך למות".
ואכן, דווקא במקום זה היה מצופה מבית הדין לבקר את עדותו של דיין באופן נוקב, אך ביקורתו כאמור רכה ומלטפת: "מצאנו קשיים לא מבוטלים בעמדתו הגורפת של אלוף (במיל') דיין (...) נדמה כי עמדתו של אלוף (במיל.) דיין ביחס להצדקת הירי במחבלים לא תואמת באופן מלא את הוראות הפתיחה באש שלאורן פועלים חיילי צה"ל". זהו? רק "קשיים בלתי מבוטלים לנוכח אמירה גורפת" יש כאן, או עמדה ש"לא תואמת באופן מלא את הוראות הפתיחה באש"?
לבסוף, אחת מטענות ההגנה נשענה על דין 'הגנה מן הצדק'. סנגוריו של החייל אמרו שהתהליך המשפטי זוהם בשל התבטאויותיהם של שר הביטחון (דאז) משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט על כך שהחייל סרח, וזאת עוד לפני סיום התחקיר המבצעי. אין ספק כי אמירות אלה אכן נאמרו, אך בשום שלב לא ראה בית הדין צורך לבקר את ראשי המערכת על דבריהם. כל שנכון היה לומר מבחינתו הוא כי "אף אם נצא מנקודת מוצא שלפיה נשמעו התבטאויות בעניין אשמו של הנאשם הן על ידי שר הביטחון והן על ידי הרמטכ"ל", הרי שאין מתחייבת מכאן המסקנה שכתב האישום הוגש ממניעים זרים.
חוסר היכולת או היעדר הנכונות של בית הדין לבקר את שר הביטחון והרמטכ"ל במקרה זה מצביעים על עמדה קונפורמיסטית מצד השופטים, וכן על ראייה של כל המערכת הצבאית כגוש אחד שעליו יש להגן. עמדה זו בולטת נוכח פרשת קצב, שבה הביע בית המשפט העליון עמדה עצמאית דווקא כשביקר את היועץ המשפטי לממשלה שהציג את עמדתו האישית בטרם הוגש כתב אישום.
כמו בית משפט, בית הדין הצבאי שואב את כוחו מאמון הציבור. לנוכח המשמעות הציבורית האדירה שהייתה להכרעת הדין, מצופה היה מבית הדין שיהיה עצמאי הרבה יותר ויביע ביקורת נוקבת גם כלפי הדרגים הצבאיים בעבר ובעיקר בהווה, ושישקף נכון יותר את כלל נסיבות האירוע. בהיעדרם של אלה נפגע אמון הציבור, ובמובן זה בית הדין כשל בתפקידו.
ניסוח מאוזן ונכון יותר של הכרעת הדין היה הופך אותה מהחלטה שנויה במחלוקת גם ברמה הרטורית שלה למסמך ציבורי רב עוצמה, המפגין את עצמאותה של מערכת המשפט הצבאית. יש לקוות שבית הדין יהיה עצמאי יותר בשלב הטיעונים לעונש וגזר הדין, ובכך יתקן ולו במעט את הנזק הציבורי שגרם לעצמו.
ד"ר רוני רוזנברג הוא חוקר ב'מכון למשפט פלילי על שם טאובנשלג' שבפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב
אקו"ם