כמה קל לגור במרכז ולהתבטא נגד הבדואים
מי שחי בשכנות לבדואים יודע שלצד הצורך באכיפה ובהשלטת חוק, המגזר משווע להשקעה ממשלתית משמעותית. מדובר באזרחים שווי זכויות במדינת ישראל, שלא מתכוונים ללכת לשום מקום
קל היה לשבת השבוע במרכז הארץ ולכתוב מאמרים מתלהמים נגד המגזר הבדואי בעקבות אירועי אום אל־חיראן. קל להזכיר את היקף הבנייה הבלתי־חוקית של הבדואים, את החדירה של התנועה האסלאמית למגזר, את בעיית הפוליגמיה, את הנהיגה הפרועה של צעירי המגזר בכבישים ואת הגמלים המשוטטים. דיבורים ומאמרים כאלה נפלו השבוע על אוזניים קשובות. אחרי שבדואי דורס למוות שוטר ואל מול ההפגנות, קל מאוד להשחיר את פניהם של 240 אלף תושבים בנגב.
מה אכפת להם לכותבי המאמרים במרכז הארץ להסלים עוד יותר את מערכת היחסים עם המגזר הבדואי. הם הרי לא חולקים את היומיום שלהם עם הבדואים. הם לא עומדים איתם יחד בתור לקופת חולים או לקופאית בסופר, לא נוסעים איתם באוטובוס ולא פוגשים אותם בקניון. כשלא צריכים לפגוש או להכיר, גם אין אינטרס לנסות ולראות תמונה מורכבת. כשמדובר באנשים שחיים אי־שם בדרום הרחוק, קל לשפוך עוד דלק למדורה ולהתסיס את החברה היהודית נגד שליש מאוכלוסיית הנגב.
כמובן, גם מי שחי בשכנות למגזר הבדואי צריך להתמודד עם העובדות הלא פשוטות. אכן, יש בנייה בלתי־חוקית, ישפוליגמיה, יש פשיעה ויש נהיגה פרועה. אבל אם אנחנו בעניין של עובדות, כדאי שגם המתלהמים נגד הבדואים יכירו כמה נתונים. רק לפני שבועיים ראיינתי כאן את יאיר מעיין, מנכ"ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב. מעיין, שמונה לתפקידו על ידי השר אורי אריאל ואינו חשוד בשמאלנות, הודה בפה מלא שהמדינה מזניחה כבר שנים רבות את תחומי הדיור והתשתיות ביישובים הבדואים המוכרים, ושיש צורך דחוף לבנות עשרות אלפי יחידות דיור עבור המגזר.
חלק מדוברי הימין שרוצים לטפח את תחושת הנרדפות של המתנחלים נוהגים לטעון שבמגזר הבדואי אין אכיפה נגד בנייה בלתי־חוקית. ראוי שהדוברים הללו יתמודדו עם הנתון שמציג מעיין, שלפיו בכל שנה מתבצעים כאלף צווי הריסה במגזר הבדואי. בצד הנתונים שנשלפו השבוע על היקף הפוליגמיה והפשיעה במגזר, ראוי להזכיר גם נתונים אחרים, כמו למשל שרק אחד מתוך עשרה צעירים בדואים שסיימו תיכון ממשיך לאקדמיה, שתשע הרשויות הבדואיות הן הרשויות הערביות היחידות המצויות באשכול הסוציו־אקונומי הנמוך ביותר, וששטחי הארנונה העסקית לנפש ברשויות הבדואיות הם בשיעור של פחות משמינית בהשוואה ליישובים היהודיים בדרום.
גם הנתונים הללו צריכים להדיר שינה מעיני החברה הישראלית, ולא רק מספר המבנים הבלתי־חוקיים.
מעניין כמה מכותבי המאמרים נגד הבדואים מכירים את החברה הזאת. כמה מהם סיירו ברהט, העיר השנייה בגודלה בנגב. כמה מהם דיברו פעם עם פעיל חברתי בדואי, שפועל לקידום החברה שבה הוא חי. ולא, חבריי העיתונאים, סיור מוטס בשמי הנגב בהדרכת אנשי 'רגבים' זו לא היכרות מקרוב עם החברה הבדואית. בדיוק כפי שסיור כזה מעל המאחזים ביו"ש בהדרכת 'שלום עכשיו' אינו נחשב להיכרות מעמיקה עם ההתנחלויות.
הסוגיה הבדואית היא סוגיה מורכבת, וראוי להתייחס אליה לא רק אחרי אירועים חמורים כמו זה שאירע בשבוע שעבר. הבדואים הם אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל, והם לא מתכוונים ללכת לשום מקום. הדרך לחיים משותפים ושוויוניים עוברת כמובן גם באכיפה ובהשלטת חוק וסדר, אבל גם בהשקעה ממשלתית משמעותית בתחומי החינוך, התעסוקה והכלכלה, שמגיעה לבדואים בזכות ולא בחסד. מי שרוצה באמת לקדם את מרקם היחסים עם המגזר הבדואי, אל לו להסתפק בכתיבת מאמרים ממרכז הארץ אלא עליו להגיע לשטח, להכיר ולפגוש את האנשים שעליהם הוא כותב.
אי־אפשר לקחת מפרופ' זאב צחור, שהלך השבוע לעולמו, את המהפכה החברתית החשובה שחולל בתחום ההשכלה בפריפריה ב־17 השנים שבהן כיהן כנשיא מכללת ספיר, הסמוכה לשדרות. ספיר היא כיום המכללה האקדמית הציבורית הגדולה בישראל, ולומדים בה למעלה מ־7,500 סטודנטים. עד תחילת שנות התשעים הייתה המכללה הזו, שנקראה אז 'מכללת הנגב', רק שלוחה קטנה של אוניברסיטת בן־גוריון. ב־1992 למדו בה כ־300 סטודנטים בלבד, כמעט כולם חסרי תעודות בגרות או כאלו שאינם לומדים לתואר. ממשלת רבין שהוקמה באותה שנה בחרה לחולל מהפכה במערכת ההשכלה הגבוהה, להכפיל את מספר המוסדות האקדמיים ולפתוח את שערי האקדמיה לסטודנטים משכבות חלשות. צחור, שהיה אז פרופסור ומרצה פופולרי באוניברסיטת בן־גוריון, נקרא לעמוד בראש המכללה הקטנה בעוטף עזה, ולהפוך אותה לאחת משלוש מכללות עצמאיות בארץ שיסמנו את המהפכה. בספרו האוטוביוגרפי 'היינו התקומה' מספר צחור שהוא מאוד אהב את עבודתו אז בבן־גוריון, אבל הרגיש שהוא "נבלע בתוך הדשנות הזו". "המהפכה הועמדה עכשיו לפניי", כתב, "התדפקה על פתחי, ואני נעניתי".
התפקיד שצחור ייעד לספיר היה לאפשר לסטודנטים מבתי ספר דלי אמצעים למלא את חסכי הידע שלהם. הוא הצהיר שהמכללה תקבל סטודנטים גם אם ציוניהם יהיו נמוכים, אך במהלך שנה א' יהיה עליהם להוכיח שהם סוגרים את הפערים. מכללה אינה אמורה לחקות את האוניברסיטה, טען צחור, ותפקידה שונה. בעוד שתפקידה העיקרי של האוניברסיטה הוא ליצור ידע והתפקיד המשני הוא להנחיל אותו, משימות המכללה הפוכות. שנים לאחר מכן, כשהוצע למכללת ספיר להפוך לאוניברסיטה ולזכות ביוקרה ובתקציבים, צחור סירב ואמר שהוא אינו רואה בהפיכת מכללה לאוניברסיטה שדרוג. כדי שהמכללה תהיה חדשנית הוא בחר לפתוח בה חוגים בתחומים שלא היו קיימים עד אז באוניברסיטאות. הוא גם התעקש על שמירת הזיקה לאוניברסיטת בן־גוריון, וטען שבשנים הראשונות הוא זקוק לסגל של אוניברסיטה כדי לעמוד בתחרות מול המכללות במרכז הארץ.
בימים הקשים של ירי טילי הקסאם על הדרום קיבלה מכללת ספיר פניות מפוליטיקאים שביקשו להגיע לביקור הזדהות במכללה המטווחת. ואולם, צחור סירב לקבלם בטענה שהוא אינו מוכן שהמכללה תשמש תפאורה לפוליטיקאים לצורכי רייטינג. לביקור מצולם ומתוקשר של אנשי משק וכלכלה במכללה הוא הציב תעריף קבוע: עשר מלגות שכר לימוד לסטודנטים, אך התעריף לביקור של פוליטיקאים היה גבוה יותר. צחור פעל למיגון המבנים במכללה, וכשראש הממשלה אהוד אולמרט הודיע שאין בכוונת הממשלה למגן את האזור, צחור הטיח בו: "קל לך להפקיר אותנו. נכדיך חיים בניו־יורק". כשהצבא ביקש להשבית את הלימודים במכללה בגלל התראות על ירי, צחור התעלם וטען שרק ראש ממשלה או שר חינוך יכולים להורות על השבתת הלימודים.
אף שכבר תכנן לפרוש מתפקידו, צחור לא רצה לסיים את כהונתו בספיר תחת אש כדי לא לפגוע במורל. הוא דחה את הפרישה עד לאחר מבצע 'עופרת יצוקה', כשהאזור נרגע מעט. אחרי 41 שנה של מגורים ועשייה חינוכית בנגב, הוא חזר עם אשתו לתל־אביב ובה סיים השבוע את חייו. מי שהיה מזכירו האחרון של דוד בן־גוריון, הלך בדרכו של הזקן. את מרבית שנותיו הוא עשה בנגב, ותרומתו לפיתוח האזור תורגש עוד שנים רבות.
אקו"ם