למה המתנחלים מתעקשים לתת תמונת ניצחון לאויבים?
בג"ץ התנהל באופן מקומם בפרשת עמונה, אבל טקס ההתנגדות היה מיותר. משלב מסוים אי אפשר היה להציל את היישוב, רק לגבות תג מחיר. המתנחלים משתטים כשהם נגררים לקטטות למרות הניצחון הברור על חזון פלסטין של השמאל
עמונה הייתה עדיין הר טרשים קירח כשהגעתי לראשונה לעפרה הסמוכה. בלי אנשים, בלי עצים, בקושי ציפורים. השבוע, אחרי ארבעים שנה, הצליחו שופטי בג"ץ להשיב שם את השממה על כנה. עשרות משפחות יהודיות סולקו מבתיהן בכוח - כן, בכוח. המשטרה אמנם השתדלה להיות הפעם עדינה ככל האפשר, אך בסופו של יום עקרה מבתיהם אנשים טובים, מלח וסוכר הארץ. גם מי ש"התפנה מרצון" עזב נגד רצונו. הכריחו אותו, הכריחו אותה. מפעל חיים חלוצי הוכחד לשווא.
הפלסטינים שעתרו לבג"ץ לא יורשו להתיישב שם, והמציאות המשפטית שאפשרה להם לעתור עומדת להשתנות - אם לא באמצעות חוק ההסדרה, אז באמצעות ניקוי הראש במסדרונות משרד המשפטים. בשנתיים האחרונות זה כבר אינו אותו משרד שאפשר את שערוריית הטיפול הממסדי הרשלני בעתירות נגד עמונה. רק בג"ץ עדיין אותו בג"ץ. מרים נאור ועמיתיה סירבו גם השבוע להרפות מהמאחז שנפל ברשתם.
מעניין מה כבודם חשבו כששמעו את ראש מועצת סילוואד הסמוכה, היישוב של ח'אלד משעל ושל רוב העותרים, אומר בטלוויזיה זרה ש"הפתרון היחיד למפוני עמונה הוא לחזור לאירופה". אדון אבו-סלאח והעותרים שלו לא רוצים בחזרה את אדמותיהם, הם מעוניינים לשחזר את החוויות היהודיות באירופה, ובג"ץ מתעקש להושיט להם סעד משפטי. אפילו את מתווה נכסי הנפקדים, נעבעך, הוא פסל ברגע האחרון.
כל היום והלילה הבהבו צ'קלקות כחולות במרומי עמונה המעונה, עד ששלטון החוק סיים לבצע בה את זממם של שונאי ישראל בסילוואד. משום מה הוא הקדים בשבוע את מועד הפינוי, כאילו שהשמיים היו נופלים לו קיבלו התושבים הזדמנות נאותה לעזוב בכוחות עצמם עד ל־8 בפברואר, כפי שהתחייבו בבג"ץ. הרי במקרה הכי גרוע הם היו נשארים בבית, והפינוי היה מתעכב ביומיים־שלושה, אפילו בשבוע. כל כך נורא? הדמוקרטיה הייתה קורסת?
רוב השוטרים והשוטרות שנשלחו השבוע לעמונה היו ילדים כשאולמרט שיסה שם פרשים במתנחלים. אבל הדרג הפיקודי הקשיש זכר היטב את מה שקרה אז, והפיק לקחים. גם לקחי ההתנתקות הופנמו היטב. השוטרים לא לבשו מדים קלגסיים שחורים כמו פעם, וגם האלות הושארו מאחור. אישה צעירה שחסמה שלשום בגופה רכב משטרתי גדול לא סולקה מיד בכוח. המג"בניקים דיברו על לבה בנימוס מרבי, וכשלא הצליחו לשכנע אותה החליטו לוותר. הרכב המשטרתי נסוג אחור, האישה הצעירה ניצחה.
ניצחה זמנית, כמובן: כעבור שעות אחדות הצליחה משטרת ישראל לטפס להר עם מיטב כוחותיה, ולסלק משם בתוך כיממה וחצי את התושבים ואת אוהדיהם. שנית עמונה כן נפלה. כל מי שעיניו בראשו היה אמור להבין מראש שכך יקרה. מאז סבסטיה לא קרה שמתנחלים יצליחו למנוע פינוי כוחני. אפילו בסבסטיה עצמה הם לא בדיוק ניצחו את כוחות הביטחון. תמונת הניצחון המפורסמת בתחנת הרכבת נבעה מהחלטה מחושבת לצייר פשרה כהישג כביר, והיא אכן הייתה הישג כביר. עד היום השמאל לא התאושש ממנה. למרות עמונה, מגרון, בתי דריינוף וההתנתקות הוא יודע שהמתנחלים מנצחים אותו. הם לא מנצחים את צה"ל או את משטרת ישראל, הם מנצחים את חזון פלסטין שלו.
גל העתירות של 'יש דין' ו'שלום עכשיו' אינו מסוגל להטות את הכף. הוא נועד להציק, להטריד, להכאיב. הדרך המיטבית להתמודד איתו היא להמשיך לבנות ולהתנחל היכן שרק אפשר - ואפשר הרבה מאוד. המתנחלים משתטים כשהם נגררים לקטטות מקומיות שמספקות תמונות ניצחון לחבורת 'יש דין'. הם היו נוהגים בחוכמה לו ויתרו על טקס ההתנגדות בעמונה, אבל היצר הטקסי חזק מהם. במקום להאזין לשכל, הם התמסרו לאינסטינקטים.
שלשום שהיתי שעה ארוכה בזירת עמונה, ושמעתי סיסמאות עתיקות שתוקפן פג כבר לפני עשר שנים. למשל, הקריאות לשוטרים לסרב לפקודה. מדוע שהשוטרים יסרבו פקודה אם תושבי עמונה עצמם התחייבו לציית להחלטת בג"ץ, ובצדק התחייבו? האם לא הגיע הזמן להתרעננות רטורית? לוויתורים על התכתשויות סמליות?
בשנה האחרונה עמונה כבר יצאה ידי חובת מחאה נמרצת. שום דבר רע לא היה קורה לחזון שלמות הארץ, אם אחרי כל המאבק הפוליטי והמשפטי של החודשים האחרונים הייתה נחסכת מאיתנו המערכה האחרונה על ההר. עיקר תרומתה היה חיזוק הדימוי של המתנחלים כאנשים שמתקוטטים עם לובשי מדים, וצריבת תחושת הכישלון בנערים שבאו להזדהות ולמחות. רובם חזרו הביתה ממורמרים ומתוסכלים, כועסים על כל העולם. אחרים התבצרו בבית הכנסת וניהלו מאבק כוחני. הם לא צייתו לקריאות ההרפיה של מנהיגי המאבק, וגם זה היה צפוי מראש. כשמזמינים נוער להיאבק, הוא נאבק. ברוך השם, זה נגמר בלי קורבנות בנפש, אבל נשפך דם.
"כל מה שחינכנו אותם על אהבת הארץ קורס להם מול העיניים", ביכה אתמול ברדיו תושב עמונה את הפגיעה שהמיטה העקירה על ילדיו. זו טענה נמהרת, וכידוע אין תופסים אדם בשעת צערו, אבל אחרי שהצער יפוג קמעה כדאי לברר באומץ אם מדיניות התגובה ההורית לעקירה לא נוהלה באופן שנטע בילדים רגש תבוסה. במקום לפרוס בפניהם את מעגל ההישגים הרחב של ההתנחלויות, הוצגה להם רק הזווית הצרה של אירועי עמונה.
"מדכא", סימס לי מכר יקר. "לא מדכא, עצוב", סימסתי בחזרה. דיכאון הוא תופעה משתקת, עצבות היא תחנה זמנית. בני אדם עצובים מלקקים פצעים וממשיכים. גם המלחמה הכי מוצלחת אינה מורכבת ממאה אחוזי הצלחות, וככלות הכול עמונה היא כישלון מקומי. עקירתה אינה מבשרת גל עקירות, היא לא חלק ממדיניות ממשלתית. מי שמייחס לנתניהו רצון לעקור את עמונה, או מאשים את בנט בהפקרת עמונה, אולי פורק בכך את חרונו הגדול, אבל אינו אומר אמת. נתניהו היה שמח להשאיר את עמונה על כנה. בנט, שקד ומפלגתם פעלו ככל יכולתם כדי להציל אותה.
אבל משלב מסוים ואילך כבר אי אפשר היה להציל, רק לגבות תג מחיר. מי שנטע בנוער הציוני־דתי תחושה שכן אפשר להציל והבטיח ששנית עמונה לא תיפול, הוליך אותו שולל. הוא לא הפיק שום לקח מ"לא תהיה נסיגה" (ימית 1982) ומ"היׂה לא תהיה" (גוש קטיף 2005). הוא גם לא מעודכן. בשבוע החולף הוסרו ארבעים קרוואנים מרשימות המלאי של ההתיישבות ביו"ש, אבל נוספו 3,000 היתרי בנייה. שאון הדחפורים העוקרים ליד עפרה התערבל בשאון הכלים הכבדים שבונים בעפרה. כבר שנים רבות לא זכורה לי תכונת בנייה כה גדולה ביישוב שלי. השמועה אומרת שביישובים רבים נוספים ניתן לאבחן תכונה דומה. בקרוב גם יוקם יישוב חלופי לעקורי עמונה. בעזרת השם וממשלת ישראל הוא יהיה תגובה ציונית הולמת למעללי סילוואד, 'יש דין' ובג"ץ.
אקו"ם