ראשי » חדשות » דעות

הנהגת המאבק הפסידה בקרב על עמונה עוד לפני הפינוי

אחרי הגירוש מגוש קטיף הודו מנהיגי יו"ש כי נכשלו, "לא הצלחנו להתחבר ללבבות". 11 שנים מאוחר יותר נראה כי ההיסטוריה חוזרת: ראשי המאבק על עמונה כשלו בניסיון לגייס את הציבור הישראלי, אפילו הפוליטיקאים נשארו מאחור

אלפי ידיעות, התייחסויות, זעקות והפגנות לא הצליחו לשנות את התמונות שניבטו אלינו מבעד למסכי הטלוויזיות, המחשבים והסמארטפונים בימים האחרונים. המאבק הנחוש של תושבי עמונה בפינוי שהתקרב בצעדי ענק בשנה האחרונה אומנם גרם לרעש אדיר במדינה, ואף איים לעתים להפיל את הממשלה, אך בסופו של יום הבכי והאלימות שבו אל ההר, ומאות השוטרים שבו לפנות את הפעילים. הבנות הבוכות, החיבוקים הנרגשים, הטענות על אלימות שוטרים, כולם היו גם ב-2006 וגם ב-2017, גם אם בפרופורציות אחרות.

סיכום אירועי הפינוי בעמונה (צילום: חופי עמוס)
 
"לא מוותרים על עמונה!! כולם מגיעים ועולים עכשיו שוב לעמונה ומשבשים את השלמת הגירוש הנפשע. כל מי שלא הגיע אתמול - זה הזמן להילחם על הבית", זעקה ההודעה הנרגשת שיצאה בתפוצה רחבה לאלפי סלולרים - אך ללא הועיל. הפעילים לא באו, ההמונים אכזבו ואפילו הפוליטיקאים נשארו מאחור. חלק מהח"כים הגיעו ליום הראשון של הפינוי, אולם בודדים בלבד טרחו להופיע ליום השני. ההודעה הנרגשת נשארה מיותמת, לעג לרש למאבק תקשורתי אדיר שנשאר פחות או יותר על הנייר. כמה אלפים בלבד הגיעו לפינוי בעמונה גרסת 2017, רובם ילדים או נערים.

הייתי בצבא באוגוסט 2005. לוחם בחיל השריון במוצב מעל אריאל. בכל יום של אותו שבוע ארור, מיד לאחר תשעה באב, הייתי מסיים את הסיור, יורד מג'יפ הסופה, מתיישב מול הטלוויזיה וממרר בבכי בעודי צופה במראות הגירוש מגוש קטיף. הבנות שרות את "תפילה לעני" בבית הכנסת בנווה דקלים, הרבנים קורעים 'קריעה' ובוכים כמו ילדים קטנים. "הגיע זמן פינוי", אומר מפקד הכוח הצבאי.


אחרי הגירוש מגוש קטיף הכו ראשי המאבק וראשי מועצת יש"ע על חטא. "נכשלנו", אמרו. "לא הצלחנו להתחבר ללבבות", אך 11 שנים מאוחר יותר נראה ששוב נכשלו ראשי המאבק בניסיון לגייס את הציבור הישראלי לטובתם. בעבודה סיזיפית שראויה לציון לשבח הצליחו ראשי המאבק להפוך את עמונה לסוגיה בוערת שעמדה בראש הכותרות במשך קרוב לשנה, באפליקציית החדשות 360 בלבד עלו מאות ידיעות, כתבות ומאמרים בנוגע לפינוי הצפוי. אך אליה וקוץ בה: יחד עם הסערה התקשורתית הצליחו ראשי המאבק להמאיס את הנושא על הישראלים, אפילו על חלקים ניכרים מקהל הבית – הציונות הדתית, ואולי גם על חלק מתושבי עמונה. כל ידיעה שעלתה, כל כתבה שהתפרסמה, כל הסתעפות של הפרשה, גרמו לכך שעוד ועוד אנשים ביקשו שזה ייגמר. הפסיקו להתעניין, הפסיקו להתרגש.

ההתעניינות שאחזה בציבור נוכח התמונות הקשות הייתה חלקית בלבד. אומנם, כצפוי, הנושא היה בראש סדר היום. אולם בניגוד לפגיעה הקשה ולקרע בציונות הדתית אחרי ההתנתקות, כאן הדגש היה על אלימות הפעילים שהתבצרו בבתים. עשרות ידיעות עלו בימים האחרונים בכלי התקשורת השונים, גם בצד הימני של המפה. כמה מהם עסקו במתיישבים פצועים? אניח לכם לנחש שמדובר בבודדים. המראות הדרמטיים שהזכירו לעיתים את הגירוש מגוש קטיף עברו מול עינינו כמעט בהיסח הדעת. עניין אותנו רק לרגע, ואז חזרנו לצפות בסרט או בסדרת טלוויזיה.
 

המחדל הגדול בעיני הוא שגם הדתיים הלאומיים התקשו לחוש אמפתיה לתושבים שפונו. הבכי המצמרר התקבל בשוויון נפש יחסית ולעומת זאת האלימות התקבלה בגינויים מקיר אל קיר. לא סתם מיהרו חברי הכנסת סמוטריץ' ויוגב מהבית היהודי לגנות את האלימות בבית הכנסת. סביר להניח שגם הם ידעו על איזה צד מרוח החמאה ומה העמדות של רוב מצביעיהם בנושא עמונה. ייתכן מאוד שרבים מהתושבים שבחרו לעזוב ללא מאבק הבינו שהכל נגמר, שהם הפסידו בדעת הקהל.

פעיל כתב לראשי המחאה מילים חריפות באחת מקבוצות הוואטסאפ. המילים ביטאו יותר מהכל את ההפסד הנורא להתיישבות. "אם אני במשך כל ליל שלישי עשיתי הקפצות לעמונה כדי לעזור לחבר'ה לעלות, וניסיתי גם לעלות בעצמי ברביעי, וכל מה שבסוף יזכרו מכל האנשים שנאבקו ונלחמו זה חבורת ילדים שבאו לדפוק מכות לשוטרים, לזרוק אבנים ואקונומיקה- אז זה חבל ועצוב מאוד.
 
"כמי שהובילו את המאבק הזה וקראו לנוער לבוא ולמחות - הייתם צריך לדעת שיש גם נערים כאלה. ואם לא יודעים להתמודד איתם בשעת מעשה - צריך לגרום להם לא להגיע", כתב עוד אותו פעיל. "חבל שמאבק כל כך נכון וחשוב נגד הדיקטטורה של בג"צ, מסתיים במקום באבל ועצב של קריעת העם מאדמתו - בתמונות של ילדים משליכים ארונות על שוטרים".

עמונה 2017 תיזכר כחלום ושברו. למאבק נחוש ולגיטימי בעיני הימין שנגמר בקול ענות חלושה. אם נתניהו ובנט אכן יקימו יישוב חדש הם ייזכרו בעיני המתיישבים כאלו שפתרו, גם אם לא בצורה האופטימלית ביותר, את פרשת עמונה. הבתים שנחרבו, הגירוש של התושבים, התמונות הקשות, כולם ישכחו בגלל מאבק תקשורתי חריף וסזיפי מדי, שכלל יותר מדי ספינים ותחושה כאילו מישהו ניסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. שהותיר לבסוף את המאבק לנוער שאינו מבין את השלכות מעשיו, לאלימות ללא תוחלת, לפגיעה ביו"ש.

על הימין להפנים את המסר ולהפיק לקחים. לא מספיק לנהל מאבק תקשורתי, לא דיי בהצהרות לוחמניות לגבי הרס בתים ובניסיון לעורר אמפטיה, שנגמרות לעיתים קרובות מדי באנטגוניזם, אלא יש לעשות עבודה אמיתית על מנת להתחבר ללבבות, לחבר את הציבור הישראלי ליו"ש. אם המתיישבים לא מגיעים למאבק בהמוניהם, הימנים לא מזדעקים לגבי הרס של יישוב בארץ ישראל והח"כים לא מוכנים להתגייס בכל כוחם לנושא, כנראה שמשהו לא עובד נכון.
 
המאבק על היישוב הבא מתחיל כעת, למרות שבפועל הבתים בעמונה עדיין נמצאים על הקרקע ועדיין לא פונו. המאבק על נתיב האבות, הבתים בעפרה עדיין נמצא בשיאו. יישובים נוספים נמצאים בסכנה, כמו גם כל יהודה ושומרון גם אם נראה לנו לפעמים אחרת. בתי שכונת האולפנה נהרסו, בתי דריינוף נחרבו ובתים במעלה רחבעם פונו תחת ממשלת ימין. חרב הפינוי עדיין שלופה, גם כשבנט ונתניהו עם יד על ההגה.

על הציונות הדתית, על ההנהגה ביו"ש, להתעשת לפני שיהיה מאוחר מדי. כעת הגיע הזמן לשנות כיוון, להפיק מסקנות במהירות ולחבר את העם ליהודה ושומרון ללא קשר למאבק ספציפי כזה או אחר. לחבר את יו"ש למדינת ישראל הקטנה, להחיל ריבונות על יו"ש בדעת הקהל, גם ללא תהליך מדיני ופוליטי, כי כל עוד דעת הקהל נגדנו הפינוי הבא נמצא כבר בדרכו.

ראשי יו"ש חייבים להפנים אחת ולתמיד שהמאבק לא מתנהל רק במסדרונות הכנסת ומול הדחפורים שנה או חודש לפני הפינוי, הוא לא מתחיל ברגע שיישוב נמצא בסכנה, הוא מתנהל גם ביום יום ביישובים הפורחים, בכל ערי ישראל. המאבק מתנהל בקרית ארבע ושילה, בתל אביב ופתח תקווה. המאבק חייב להתחיל עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

חנן גרינווד

ראש דסק ב-nrg

לכל הטורים של חנן גרינווד