פינוי עמונה: סמל לניצחון תומכי ההתנחלויות
מול כמה קרוונים שנהרסו השבוע הממשלה מאשרת אלפי יחידות דיור, וחוק ההסדרה הנוראי עומד לעבור בכנסת. פינוי עמונה מסמל עוד ניצחון אדיר של תומכי ההתנחלויות
משאיות האשפה של עיריית ירושלים והמפגינים של ניר ברקת חסמו ביום שני את הכניסה לכנסת וכפו חניה רחוקה ומסלול ארוך בקור מקפיא, אבל הדרך למשכן לא הייתה משעממת. ראיתי את המפגינים מהעירייה שקיללו את שר האוצר כחלון, אבל טבעו נגד רצונם בהרים של זבל ונאלצו להשאיר את הילדים בבית במקום בצהרון. נלוויתי לחבורה קטנה של תומכי גראס שהתעכבו מול משרד ראש הממשלה וצעקו "זה לא פשע". המפגין עם הרמקול הוסיף: "איפה הצוללות? איפה הסיגרים? איפה המיליונים? זה לא פשע לעשות טוב עם עצמך".
בסוף העלייה, בגן הוורדים, מצאתי את עצמי בהפגנת המתנחלים. על בימת הכבוד, בקו אווירי מעל משרד ראש הממשלה והכנסת, ישבו ראשי המועצות האזוריות ביהודה ושומרון ואיתם פעילים ורבנים חשובים מהציונות הדתית: יוסי דגן, אבי רואה, בני קצובר, מלאכי לוינגר, הרבנים אלי סדן ושמואל אליהו ואחרים. הבדל הגובה לא היה מטפורי בלבד. הבימה בגן הוורדים היא הממשלה האמיתית, וראשי המועצות הם השרים שמנווטים מלמעלה את העם ואת המדינה. אביחי בוארון מעמונה, מנחה האירוע, הוא מזכיר הממשלה הלא דמיונית הזו גם בימים אלה שבהם הוא מפונה מביתו בעמונה. רק בית המשפט העליון השקיף על ממשלת המתנחלים מגבוה, והוא בולם את הזעזועים שהיא יוצרת. בינתיים.
"אנחנו מכריחים את נתניהו לרדת מתוכנית שתי המדינות", אמר לי עדי מינץ, והקפיד שאצטט אותו מילה במילה. מינץ היה מנכ"ל מועצת יש"ע, והיום הוא בכיר ב'אמנה'. הוא מחתים את חברי הכנסת של הליכוד על עצומה נגד פתרון שתי המדינות. אין לו בעיה מיוחדת לגייס חתימות לעניין הזה, אחרי שרוב רובם של חברי הכנסת בליכוד חתמו על חוק ההסדרה. "נתניהו יבין שהבסיס שלו נגד המדינה הפלסטינית", אומר מינץ. "הוא לא יוכל לצאת נגד הבסיס הזה. נפתלי בנט ייקח את החתימות האלה ויטיל וטו על ראש הממשלה לפני הנסיעה לטראמפ - או שאתה משנה כיוון, או שאני מפרק לך את הממשלה. זו התוכנית".
וכך, הפינוי של עמונה והמחזות הקשים וקורעי הלב מיום רביעי מסמלים בעצם עוד ניצחון אדיר של תומכי ההתנחלויות. השר אורי אריאל, שהמתנחלים לימדו אותי שהוא אבי ההתיישבות ביהודה ושומרון יחד עם זאב חבר, (זמביש) וחנן פורת ז"ל, אמר השבוע כי "לא היה זמן טוב יותר להתיישבות מאשר העת הזו". אריאל צודק. בפרפרזה על דברי וינסטון צ'רצ'יל אפשר לומר כי "מעולם לא נגררו רבים כל כך, זמן רב כל כך אחרי מעטים כל כך". חוק ההסדרה הנוראי עומד לעבור בשבוע הבא בכנסת, בניגוד לעמדה המסורתית של המדינה לאורך חמישים שנות כיבוש, ובניגוד לדעתו של ראש הממשלה עצמו. הממשלה מאשרת עוד בניית אלפי יחידות דיור בהתנחלויות, מול שורה של קרוונים וצריפים שהיא מפנה בעמונה. עבודות התשתית ודרכי הגישה בתנופה. ישראל מספחת את השטח, והריבונות עומדת בפתח.
ובכלל, הבתים ההרוסים והמנותצים בעמונה הם תמרור אזהרה לכל מי שיחשוב אי־פעם להגיע להסדר מדיני עם העולם הערבי והפלסטינים, שכרוך בפינוי מאות אלפי מתנחלים מבתיהם. הכול אבוד. איך אפשר לגרור כל כך הרבה אנשים כמו בעמונה, אחד ועוד אחד ועוד אחד? לא מפליא שאפילו א"ב יהושע מרים ידיים ומצטרף לתוכניות הסיפוח של בנט וחבריו.
אורי אריאל מדבר על העת הזו, אבל רצוי להתמקד בנקודת הזמן. האידאולוגיה של בנט והמתנחלים מתחברת היטב עם הסיטואציה המיוחדת שבה נמצא ראש הממשלה. בנט הולך אלי סיפוח שיביא להתנגשות חזיתית לא רק בין ישראל והעולם, אלא גם בין המדינה היהודית והדמוקרטיה. ההעדפה שלו ברורה. הוא רוצה להחליש את מוסדות החוק שעדיין מונעים ממנו לעשות מה שהוא רוצה בשטח, גם את חוק ההסדרה. בנט רוצה יועץ משפטי חלש ובתי משפט כנועים. "מתוך התבוסה המשפטית בעמונה נכונן משטר חוקי חדש", אמר שלשום בנט במליאת הכנסת. אפשר להמר בלי סיכון כי המשטר החוקי החדש יהיה בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'.
ראש הממשלה נתניהו נתון בסבך של חקירות, והן הולכות ונערמות לפתחו. הגיבוי הפוליטי חשוב לו עד מאוד, בעיקר מול התקשורת העוינת. רשויות חוק חזקות אינן נוחות גם לו, בטח שלא ברגע זה. נתניהו במצבו מוכן לתת לבנט הכול, ואפילו להוביל את חוק ההסדרה שאותו תקף בחריפות רק לפני שבועיים. שלשום התחייב נתניהו על 2,500 יחידות דיור חדשות בשטחים. אם בנט יתעקש הוא ישיג גם את הווטו שעליו מדבר מינץ, דהיינו: התנערות פומבית של נתניהו מפתרון שתי המדינות עוד לפני הפגישה עם טראמפ בעוד 12 יום.
נתניהו מעולם לא היה יקיר ההתנחלויות. בניגוד לאריאל שרון, הוא לא יכול לרשום על שמו שום יישוב בשטח. ראשי המתנחלים חשדו בו ובכוונותיו מאז הסכם חברון והסכם וואי, הרבה לפני נאום בר־אילן. היום זה שונה. במלחמה כמו במלחמה, אתה מבצר את הכוח שלך ויוצא ביחד מול האויבים המשותפים. יש לי תחושה שנתניהו מרגיש חופשי לחצות קווים כפי שלא העז בעבר. יש לו מורה דרך מצוין בבית הלבן, והוא הולך בעקבותיו. נתניהו יוצא בכך נגד בית המשפט העליון ונגד עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, מי שצריך לקבל החלטה גורלית בקרוב בענייניו המשפטיים.
כמו שטראמפ רואה בכל המוסלמים טרוריסטים, נתניהו רואה בכל יריביו עוכרי ישראל ואנטישמים. קשה לדעת אם הוא באמת חושב כך, או שנוח לו לבנות אויב ולשסות בו את תומכיו בשעות מצוקה. איראן, ממשלות זרות, ערבים, שמאל, תקשורת, ארגוני זכויות אדם וכך הלאה, מונחים כולם בקדרה אחת ועולים באש שהוא מסית. למזלו של נתניהו לא עומדת מולו אופוזיציה אמיתית, לוחמת, שיודעת מה לעשות. התחושה שלי היא שרוב הציבור תומך בראש הממשלה ומאמין שהוא נרדף בידי השמאל הפוליטי והתקשורת. הציבור ברובו גם לא מאמין בשלום אמיתי עם הפלסטינים, אף אם היה מוכן לתת לזה צ'אנס.
האופוזיציה מתעקשת ללכת על שני הנושאים הללו, במקום להתרכז בעניין היחידי שבו היא יכולה להועיל לעצמה: המצב הכלכלי והחברתי ויוקר המחיה והדיור, שבהם נוחלת הממשלה כישלון מוחלט. שלי יחימוביץ' הובילה פעם את הקו הזה, אבל עכשיו היא רק במדרון האחורי.
בחזרה לעמונה. מאמצי נתניהו לרצות את בנט ואת המתנחלים אינם מספקים את כולם. ביום הפינוי קיבלתי מסרון כואב מידידי עירא רפפורט משילה, שהיה חבר המחתרת היהודית שפעלה כאן בראשית שנות השמונים. "השמאל הלא מציאותי הביא להרס עוד יישוב פורח בארץ ישראל", כתב רפפורט. "נתניהו שוב במכנסיו למטה. הבטיח לא להרוס, והורס. הר פורח עם יישוב של מאות יהודים יהפוך לשממה, כמו בגוש קטיף. השמאל שוב מוכיח שהימין לא למד לשלוט". רפפורט מצטט כאן את שותפו לפיגוע הטרור היהודי שקטע בשעתו את רגליו של ראש העיר שכם, בסאם שכעה. "נמשיך להחליף ראשי ממשלה עד שיגיע אחד שראוי להנהיג את עמו, והוא יגיע", מבטיח השותף.
כך בדיוק מתנהגים אדוני הארץ בהתנחלויות המבודדות, שרק מעטים יודעים איפה הן. הם מחליטים ומחליפים, אפילו את נתניהו שמעניק להם את חוק ההסדרה. "השמאל הקיצוני רוקד יחד עם שונאינו באירופה", כותב רפפורט, "אבל לא הם ולא אתה קולטים את עומק הקשר שלנו לארצנו האהובה. לא משנה כמה תזרוק אותי, אני ילדיי ונכדיי ועוד דורות רבים ימשיכו את הכיבוש של ארצנו, כמו יהושע בן־נון. נשבעתי ואקיימה", מסכם חבר המחתרת בדימוס.
תנוח דעתך, עירא. החזון שלך מתקדם. אנחנו בצעדי ענק לסיפוח והחלת ריבונות, וכך נקים את מדינת האפרטהייד המפוארת שלנו עם חוקי הלכה אנטי־דמוקרטיים. זו תהיה מדינת טרור דו־לאומית, עם רוב ערבי בדרך, וישרור בה כאוס שמזכיר את סוריה. ואם נפתלי בנט אומר כי "הפסדנו בקרב בעמונה אבל ניצחנו במערכה", אפשר להוסיף רק הערת אזהרה: ניצחתם במערכה, אבל הפסדתם את המדינה.
אקו"ם