פינוי עמונה הוא קדימון לחורבן לשם חורבן
נציגי הימין בכנסת ניסו להציג את חורבן עמונה כתרומת איברים למען ההתיישבות. לעיניים שראו את הבולדוזרים ולאוזניים ששבעו הבטחות אין סיבה להתנחם בהצהרות כאלה
קשת מרהיבה וחדת צבעים עמדה בצהרי שלישי השבוע מעל הר עמונה. קשת רחבה, כמו מתריסה, שאי אפשר להתעלם מנוכחותה. כזו שגורמת לעיתונאים ולתושבים כאחד לשלוף טלפונים ומצלמות, ולהנציח את הרגע הסמלי הזה ערב החורבן. פה ושם היה אפשר לשמוע את הברכה המתבקשת. ספק בתחינה, ספק בהתרסה כלפי שמיים, היו מי שהדגישו כל מילה בברכת "זוכר הברית". אותה התרסה הם הפנו ביתר שאת כלפי נציגי הימין בממשלה. מבקשים להזכיר את המקורות לשותפים לדרך, לאלה שהבטיחו במערכות הבחירות "לא עוד" ו"אף שעל", אלה שהיו בצד המפגין בפינויים קודמים. מול כל אלה צעקו בקול חנוק: "ונאמן בבריתו וקיים במאמרו".
ברשתות החברתיות סערו הרוחות והותשו דיונים בין בעלי ניסיון מיואשים ומעודדים. אלה שרוצים לעצור הכול בכוח, אלה שמבקשים למחות ולתמוך בתושבים; אלה שמתרכזים בתפילות ובסגולות, ואלה שמדרבנים לרוץ לתפוס ספר – "תלמדו משפטים, תהיו מצטיינים, תגיעו לבית המשפט העליון". צלקות ימית, קטיף ועמונה 2006 לא היו צריכות אפילו להיפתח מחדש. הן חשופות יום־יום, אוגרות פגעי זמן ומזכירות פגעי נפש. ונדמה שבכל פינוי עולים סף הכאב וסף האכזבה המתסכלת. כי מילא מנחם בגין העדין והלחיץ, אבל שרון הבולדוזר, בונה היישובים? ומילא שרון, עם האינטרסים וההשפעה המשפחתית שאיגפה משמאל, אבל נתניהו? ושקד? וחוטובלי? ובנט?
יש להניח שגם על האישים הללו עברו שעות קשות בשבוע החולף. בסופו של דבר, פינוי עמונה הוא כישלון אישי של כוחם הפוליטי מול עוצמתו של בית המשפט. סוכריית הבנייה ביו"ש ששחרר השר אביגדור ליברמן יום לפני החורבן, לא הצליחה להמתיק במאומה את גלולת הרעל של חורבן עמונה. נציגי הימין בכנסת מיהרו להבטיח שמדובר בירידה לצורך עלייה, שכן חורבן עמונה הוא שיביא להסדרה ולביסוס של התנחלויות אחרות. כמו חולה סופני שאיבריו נמסרים לתרומה, הם ביקשו לשלוח למתיישבים נחמת בנייה בעיצומו של ההרס. אלא שתרומת איברים לא הייתה פה, ואפילו מתווה הפשרה נפסל בבג"ץ. עמונה, שלשיטתם של הח"כים הימנים עולה על מזבח ההתיישבות, לא יודעת באמת מה יעלה בגורלה, ואפילו לא בגורל היישובים האחרים. תרומת האיברים שהיא נדרשה לה עוד לא הוכיחה את עצמה, ואין אפילו קצה חוט כדי לדעת אם אכן תתממש.
נציגי הליכוד והבית היהודי ודאי היו חייבים לצאת בהצהרות ולהראות את האור שיעלה מתוך חשכת הקדנציה העוקרת שלהם. אבל בימים כאלה, כשבתוך הירוק החורפי הזה האדמה הבוצית מגשמי ברכה נרמסת תחת גדרות תיל ובולדוזרים הרסניים - בימים כאלה אין לרציונליות המכופתרת מקום. לאוזן שגדלה לתוך נוסחת ציונות־שווה־ההתיישבות, אין כבר כוח לשמוע.
בבוקר יום רביעי, כשטמפרטורת הלילה מקפיאת העצמות כמו מסרבת לעלות, התעוררו אנשי עמונה ותומכיהם משינה חטופה אל יום אבל. לא רק בין התושבים, גם בקרב אלפי התומכים מעפרה ומרחבי הארץ שבאו להזדהות, אפשר היה לשמוע שוב ושוב לחישות דוגמת "באמת חשבתי שזה איכשהו בסוף לא יקרה". כאן לא הבטיחו "היֹה לא תהיה", ולא העלו על הדעת להרפות מהמאבק ולו לרגע. ובכל זאת, כקרוביו של חולה אהוב הנוטה למות, איש גם לא הרשה לעצמו לוותר על התקווה.
מחוץ לעמונה עולם כמנהגו נוהג. אפילו ביישובים הסמוכים ביותר, השקט החורפי הופר רק על ידי קולות הרוח העיקשת. שום דבר מסביב לא הסגיר את הדרמה שמתחוללת על ההר. רק הפנים הנפולות של העוברים והשבים והעיניים הטרוטות שהעידו על מחסור בשינה לימדו על סערת הנפש. בחלוף השעות הלכו והתמלאו הצמתים המובילים ליישוב עמונה, שבטלוויזיה התעקשו להמשיך ולקרוא לו מאחז. עשרים שנות פריחה על הקרקע נגדעו ללא תוחלת, ללא תמורה. עשרות משפחות שגדלו והתפתחו בתנאי סגפנות שכבר לא מוכרים פה, בקרוואנים שעמדו חשופים בגובה 900 מטר מעל פני הים, תושבים חרוצים וחדורי אידיאלים שהביאו לפריחה חקלאית, ושפיתחו פה מרעה פורה ובנו מוסדות חינוך – כל אלה היו ואינם. לא הסכם שלום עמד כאן על הפרק, אפילו לא אשליית השקר שהתלוותה לעקירת גוש קטיף. רק הר טרשים קירח שאיש לא גילה בו עניין עד שעלו צעירי עפרה ליישב אותו, מעפר בא ואל עפר ישוב.
לאורך ציר 60 הוקמו מחסומים כדי להוריד כל תושב שאיננו בן המקום. על פני היוצאים והנכנסים חלפו ג'יפים ומכוניות בעלי לוחיות לבנות עם כיתוב ירוק. את הפלסטינים שנהגו בהם, עמונה עניינה כקליפת השום. לאיש מהם לא תצמח שום תועלת מהחורבן שהתחולל באותה שעה על ההר. אף אחד מהם לא יוכל ליישב את הר עמונה כשאחרון היהודים יעזוב את הקרקע שטיפח שם.
בעוד ימים ספורים יוטל גורל דומה על תשעה בתים בלב שכונה בנויה ביישוב עפרה. איש לא יוכל לכנות אותם מאחז, איש לא יעלה בדעתו לראות בזה תועלת. חורבן לשם חורבן, על אדמות שבעלותן הפלסטינית טרם הוכחה, ימלא בגאווה אך ורק את ארגוני השמאל. הם השקיעו הון ומרץ כדי להגיע לספק־בעלי־קרקע מפוקפקים, והם היחידים שהרשו לעצמם לחגוג את חורבן היישוב עמונה בשעה שעוד היה שכיב מרע, מצולק וכואב את גסיסתו. פעם הם עוד היו יכולים להתהדר בכינוי "יפי נפש". היום, נוכח הפגיעה באזרחים ללא כל תועלת למי שהם מתיימרים להגן על זכויותיהם, קשה לראות בפעילותם ולו קמצוץ של יופי. גם לא של נפש.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם