ראשי » חדשות » דעות

עמונה לא מעניינת את הישראלים

אנשיה אולי מעמידים פנים ש"בתוך עמם הם יושבים", אך עמוק בפנים הם רואים את עצמם כמלח הארץ שתפקידו "להנהיג" – ועם ישראל קולט את ההתנשאות מרחוק. הם מנסים "לקרב" ולא להתערבב. האדישות כלפיהם אפשרה את הפינוי - שהיה פשע מוסרי מכוער

עמונה לא מעניינת את רפי. גם לא את נעה, או את ויטאלי. היא לא מעניינת את עדן ולא מעניינת את הסבתא שלה משדרות, מסעודה. עמונה רחוקה. עמונה גבוהה, עמונה נישאת אל-על. החמצן בעמונה קצת דליל בשביל מסעודה, וגם קשה לקלנועית שלה לטפס.

עמונה לא חושבת שהיא גבוהה או נשגבת. ממש לא. ההכנסה של עמונה ממוצעת, היא תורמת לחברה, היא משרתת בצבא. כשיש מלחמה היא מתייצבת בקו הראשון ואם צריך לרוץ מול האש או לקפוץ על רימון - עמונה עושה זאת מתוך מסירות אמתית.
 
אבל עמוק בלב עמונה משוכנעת שהיא מלכת הכיתה. היא בוודאי לא תאמר זאת בגלוי, אולי אפילו אינה מודעת לכך. אם תשאל, היא תדקלם את מה שלימדו אותה באולפנה/ישיבה/מדרשה/מכינה: כולנו יהודים. כולנו טובים, כולנו חכמים וכולנו אחלה.

רק כשהיא נפגשת עם חברות בשיחת בנות אינטימית, לפעמים קצת בורחות לה מילה או שתיים על הצורך שלה "להוביל", "להנהיג", להיות אור למגזרים אחרים, או כמו שהיא קוראת לזה: "מלח הארץ". פעם היא אפילו חלמה חלום. בחלומה היא ליקטה מנדטים בתוך השדה. לפתע קמה מפלגתה וגם ניצבה. והנה סבו סביבה יתר המגזרים והשתחוו לכיפתה הסרוגה. אבל במציאות, משום מה, זה לא קרה.

מה שעמונה לא מבינה, זה שליהודים יש אף מפותח ביותר, רגיש כחוטמו של כלב מסוג סטר-אירי שהוא הרחרחן הטוב מבין כלבי הציד. עם ישראל מריח את ניחוח ההתנשאות העדין הזה ממרחקים. ארומת העילאיות נוסקת מעלה מהררי השומרון, דואה ממגדלי השן של הישיבות, גולשת מפסגות האולפנות ומהרמות המוריקות של גבעת שמואל. אחר כך היא צונחת מעדנות כשמיכה עכורה ורובצת בעננה מעיקה על יתר שבטי ישראל החונים מטה בשפלה הדוויה.
 
עמונה ניסתה בעבר להתנחל בלבבות, אבל זה לא תפס. אולי כי עם ישראל יודע שלעמונה יש בתי ספר משלה. יש לה גם כמה יישובים משלה, נקיים מחילונים. מהעבר השני, אין יישובים נטולי דתיים. אפילו בקיבוצים כבר זמן רב מתגוררים חוזרים בתשובה. אבל ביישובים של עמונה אם לא תיראה כמו עמונה, לא תתלבש כמו עמונה וחשוב מכך, אם לא תריח בדיוק כמו עמונה – שומרי הסף, באהבת ישראל וברגישות רבה, יהדפו אותך הלאה משער הכניסה. מי אינו מריח כמו עמונה? גלויי ראש. מסורתיים, אימהות חד הוריות, יוצאים בשאלה, הומואים וגם אחד, אלי אוחנה. כאלה.

עמונה לא אוהבת שמדברים איתה על זה. "מה פתאום", היא תכחיש. "בתוך עמי אני יושבת", "יש הרבה ערים מעורבות", "אני חולה על מזרחים, חולה!". אבל אם היא כבר מתחככת ביתר רבבות ישראל ואלפי מנשה, זה לרוב כדי "לקרב" ולא כדי להתערבב.

אני מכיר היטב את עמונה, גדלתי בביתה. במרבית המקרים, במיוחד הלאומיים, אני איתה באותו הצד ובאותה השוחה. השלכתה מביתה היא בעיני פשע מוסרי מכוער הנובע ממיזוג מרושע. מיזוג בין עריצות בג"ץ לארגוני "שלום", כשמהאחרונים איש מלכתחילה לא מצפה לדבר מעבר להרס, גז מדמיע ותימרות עשן.

במקרים כגון אלו, הבדלנות העמונאית נמצאת בעוכריה. אם היא לא תתחיל להיפתח ולהתערבב מתוך עמדה שווה אמתית עם יתר חלקי ישראל - הרי שהאדישות הכללית כלפיה תימשך, ואפילו עם סוג של שמחה לאיד. במצב הנוכחי, כנראה ש"לא-יבוא עמונאי בקהל ישראל, גם דור עשירי לא".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אסף וול

כופר דתי לאומי.

לכל הטורים של אסף וול