ראשי » חדשות » דעות

סוד הכוח: כך נתניהו מתחבר אל נפש האיש ברחוב

נתניהו הצליח להתחבר אל ההמון כפי שלא עשה מנהיג לפניו. הוא זיהה את החששות הבסיסיים בעם, ומאז הוא מטפח אותם ומשחק עליהם באמנות. זה סוד כוחו

המכון הישראלי לדמוקרטיה בשיתוף אוניברסיטת תל־אביב פרסמו השבוע סקר, שתוצאותיו עשויות לשמח את השמאל. מחצית מהיהודים (50% לעומת 45%) סבורים כי אסור לישראל לנצל את בחירתו של דונלד טראמפולהרחיב את הבנייה ביהודה ושומרון. 53% מהיהודים סבורים שחילופי הממשל אינם הזדמנות לסיפוח חלקים גדולים מהשטחים. אם ישראל תספח בכל זאת שטחים ביהודה ושומרון, 31% בלבד סבורים כי יש לתת לפלסטינים בשטחים מעמד של אזרחים.

הממצאים הללו מחזירים אותי שוב למציאות המיוחדת במדינה הזו. רוב הציבור בעד מפלגות הימין, אבל נגד מדיניות הימין. או: הציבור מוכן לקבל את עמדות השמאל המתון, אבל בתנאי שהימין יממש אותן. הציבור מצביע למנהיגי הימין כי הוא סומך עליהם ומאמין להם יותר. הציבור רוצה שמנחם בגין יחזיר את סיני ויעניק אוטונומיה לפלסטינים ביהודה ושומרון; הציבור מעדיף את בנימין נתניהו חותם על הסכמי וואי וחברון; הציבור רוצה גם שאריאל שרון יבצע את הנסיגה מעזה לקווי 67' ויפנה 21 התנחלויות, פלוס שלוש בגדה. אני תמיד שואל את עצמי מה היה קורה כאן אילו מנהיגי הימין, ולא יצחק רבין ושמעון פרס, היו חותמים על הסכמי אוסלו? לאן היינו מתגלגלים היום אחרי שרוב מוחלט של הציבור, מימין ומשמאל, היה תומך בהסכמים הללו כמו בחוזה השלום עם מצרים?
 
איך הגענו למצב האנומלי הזה שבו הימין יכול לעשות שלום, והשמאל זוכה לתמיכה רק כשהוא יוצא למלחמות? אני משער שקו השבר ההיסטורי היה במלחמת יום הכיפורים. מפלגות השמאל הקימו את המדינה וניצחו עד אז בכל המלחמות. בבחירות 1969, הראשונות אחרי מלחמת ששת הימים, מפלגת העבודה כמעט לא הייתה זקוקה לשותף קואליציוני כדי להקים את הממשלה. מלחמת יום הכיפורים ערערה לחלוטין את הביטחון הקיומי של האזרחים והם חיפשו משענת אחרת. זו הסיבה העיקרית למהפך 1977 ולא תופעות שחיתות או סיאוב מפא"יניקי, כי השחיתות תמיד הייתה נחלת הפוליטיקה השלטת, גם היום. מכיוון שכך, אני לא בטוח שהעם היה תומך בהסכם השלום עם מצרים ומוותר על כל חצי האי סיני אילו שמעון פרס היה אז ראש הממשלה ולא מנחם בגין.

המצב הזה לא השתנה באופן מהותי בארבעים השנים שעברו מאז המהפך הפוליטי. רוב הציבור נוטה לסמוך על הימין. הוא נתפס נאמן למדינה, מחויב לביטחון ועיקש מול הערבים יותר מהשמאל שמצטייר כפשרן וכמתרפס לאויבים. זהו היתרון המובנה הגדול ביותר שמחזיק הימין. כל ניסיון לשנות אותו על ידי גיוס גנרלים למפלגות המרכז־שמאל, הקמת תנועות שמאל לאומיות, הצגת עמדות קשוחות או רטוריקה אנטי־ערבית יעלו בתוהו. יצחק הרצוג התלונן השבוע על עמדות מפלגתו והפציר לקחת אותן למרכז, כפי שעשה יאיר לפיד. פעם הוא טען ש"אנחנו יותר מדי אוהבים את הערבים", או משהו בסגנון. לא עזר. הציבור לא מתחבר לעמונה, זה נכון, אבל הרבה פחות למי שנלחם כדי לפנות אותה.
 
ראש הממשלה נתניהו משקיע בנכס הזה של הימין את כל חייו. זהו סוד כוחו וסלע קיומו. נתניהו הצליח להתחבר אל נפש האיש ברחוב כפי שלא עשה שום מנהיג בפוליטיקה המודרנית. הוא זיהה כבר בתחילת הקריירה שלו את החששות הבסיסיים בעם, ומאז הוא מטפח אותם ומשחק עליהם באמנות שלא ניתנת לחיקוי (כבר בשנות השמונים הוא פרסם את ספריו על המלחמה בטרור). נתניהו מעלה ומוריד כרצונו את מינון האיומים עלינו, ומשנה ומתאים מסרים מפחידים לפי הצורך האקטואלי. הוא מפעיל מניפולציות על כל מצב חרדתי מזדמן, ומפגין מול הקהל סגנונות ווקליים, אימפרוביזיציה ושפת גוף שאיש לא יכול לעמוד בפניהם. תקשורת ההמונים קרואה על שמו. זו הסיבה שהוא נלחם כדי לשלוט בה, גם אם זה עולה לו (ולמדינה) במערכת בחירות ובחקירות פליליות.

ראש הממשלה מזהה את עוצמת הפחדים גם בעזרת סקרים שהוא בעצמו מזמין ועל פיהם הוא פועל. פעם הוא מפחיד מפני איראן שעכשיו שוב מככבת אצלו, פעם זה חמאס בעזה, ופעם אלה הפלסטינים בגדה. פעם ערביי ישראל, ופעם האופוזיציה והשמאלנים בכנסת. פעם זו התקשורת, ופעם הפרקליטות והמשטרה שמעזה בכלל לחקור אותו על לא כלום כי אין כלום. אבל ההצלחה של נתניהו איננה נמדדת בשיטות הספינים המדהימות. ההישג הגדול ביותר שלו הוא ביכולת לקשור את הציבור הימני אליו, וליצור בו תלות מוחלטת לאורך שנים. "נכון, המצב נורא, המצב מסוכן", מתחבר נתניהו למסרים שהוא מפיץ, "אבל רק אני יכול לשמור עליכם. רק אני יודע איך להגן עליכם". את האמירות הללו הוא עוטף בסאונד־בייטס של איבה והסתה כלפי היריבים, שרוצים כמובן רק להרוס את המדינה.

וכך ביום פקודה, אחרי שטען את אוהדיו במשך שנים בפחדים ושנאה יוקדת; אחרי שהקים את חומת ההפרדה בינו ובין השמאל, התקשורת והערבים; אחרי שיצר תלות גמורה בו, ואחרי שבנה את דמות המושיע היחידי - נתניהו יכול להזיז את כוחותיו כרצונו. העם פוחד עכשיו מהערבים, מהשמאל, מהתקשורת וממדינות זרות? אדרבה, נכרוך את כולם בחבילה אחת, ונזעיק את מאות אלפי הבוחרים לקלפי כדי שיעצרו את האוטובוסים שנוסעים בהמוניהם לסכן את השלטון שלי. האם זו דמוקרטיה? האם זו בחירה חופשית, נטולת לחצים? האם זו מנהיגות אחראית ומאחדת? אני קורא לזה ארדואנוקרטיה.

אגב, פעם אחת בשמונה השנים האחרונות, מאז שהחל את הקדנציה השנייה, הפרדיגמה הזו נשברה. המשוואה של נתניהו שלפיה 'אני אשמור עליכם כי אין מישהו אחר ואתם תצביעו בשבילי' - קרסה בימי המחאה הגדולה של קיץ 2011. מאות אלפי האנשים שיצאו לרחובות בכל הארץ שיבשו את תוכנית השליטה של נתניהו. החשש הקיומי של הציבור נעלם לפתע, ואת מקומו תפסה התקוממות כלכלית־חברתית שרה"מ לא היה מוכן לה ולא נערך אליה. המחאה ברחובות איימה לסחוף גם את מצביעי הימין ואפילו את המתנחלים. נתניהו הגיב בהיסטריה, שלף תוכניות מהמותן, הקים ועדות אד־הוק וכינס מסיבות עיתונאים מופרכות מתוך לחץ כדי להרגיע את השטח. זה לא המקום לדון בכישלון המחאה ההיא או בהצלחתה המוגבלת, אבל אם היא הייתה מתפתחת אחרת, אולי פני השלטון היו שונים.
 

וכך חזרנו למסלול היחסים הרגיל בין השלטון של נתניהו והעם. אחרי מסעות ההפחדה והאיומים האינסופיים על הציבור, נולד באופן טבעי המיתוס של "אין אלטרנטיבה". זוהי סיסמת הבחירות הטובה ביותר בקמפיין הנצחי של נתניהו. "גם מי שלא תומך בי יבחר בי, כי אין מישהו אחר", הוא קובע לעצמו ולסובביו. ח"כ מרב מיכאלי כינתה השבוע את נתניהו "כישוף רע". הרבה תסכול יש בביטוי הזה, אבל גם ייאוש וחוסר אונים מול הבוחרים. זוהי בריחה אל המיסטיקה ומעשי הכשפים והקוסמות שמייחסים לנתניהו. עכשיו אפשר רק להתקפל, לנסות להצטרף אליו או להיכשל ולרדת לשמונה מנדטים בסקרים.

בכל זאת, יש מי שקלט את המסר ומכיר מצוין את השיטה. אהוד ברק ניצל היטב את האכזבה מנתניהו בקדנציה הראשונה, הצליח להתמודד עם התחושות שניסה נתניהו להטמיע בציבור (נאום ה"הם מפחדים", למשל) וניצח אותו בבחירות הישירות ב־1999. היום מנסה ברק לשחזר את ההצלחה היא, תוקף ישירות את נתניהו שמהלך אימים על העם, ומארגן אלופים בדימוס ואנשי ביטחון שיעזרו לציבור להשתחרר מהתלות ברה"מ כי יש חלופות אחרות ואין סיבות לפחד. הבעיה היא שברק היום הוא לא ברק של פעם, ואחרי שהכרנו אותו היטב קשה לבנות עליו שחר של יום חדש.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

שלום ירושלמי

הפרשן הפוליטי של nrg ו"מקור ראשון", תושב ירושלים. בוגר האוניברסיטה העברית במדעי המדינה. אוהד הפועל י-ם בכדורסל

לכל הטורים של שלום ירושלמי