פרשת המתנות בקרוב בבתי הקולנוע
השימוש בטיעון "לא ידעתי", החיפוש אחרי ה"תן", והזמן שייקח לפרשיות נתניהו להגיע לידי הכרעה. עד אז, הסרט החדש של יוסף סידר, 'נורמן', נראה כמו הגרסה העלילתית לכותרות המהדורות
הנה שמונה נקודות חשובות על תיק 1000, הפרשה שתקבע אם בנימין נתניהו יישאר ראש הממשלה. ראשית, ההכרעה אם להעמיד לדין את נתניהו טרם נפלה. הרמזים, הדיווחים והניתוחים הספרותיים של הופעות היועמ"ש והמפכ"ל, הם שעשוע טוב להעביר את הזמן. עד לרגע זה אין הכרעה, או אפילו הכרעה מתגבשת, האם להגיש כתב אישום בתיק 1000 או בתיק 2000. תיק 3000, תיק כלי השיט, לא מתקרב כלל לנתניהו או סביבתו.
שנית, מוצר מתכלה איננו כסף: כאשר אהוד אולמרט קיבל שטרות במעטפות ואז העביר אותן לכספת סודית, זה חמור מקבלת מוצרים, בוודאי אם הם מתכלים. עם סיגרים אי אפשר להשקיע בבורסה או לקנות דירה. עם זאת, לסכומים המצטברים יש משמעות. ותכשיטים, כמובן, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
שלישית, חוק המתנות קובע איסור על קבלת מתנות מעל סכום מסוים, בין אם לעובד הציבור ובין אם לרעייתו. לכן, גם אם שרה קיבלה שמפניה ובעלה לא ידע, הם עדיין ביצעו עבירה. אלא מה, על חוק המתנות מעולם לא הועמד לדין אדם בישראל. לא סביר שיתחילו דווקא מראש הממשלה, מה גם שהעונש המירבי על עבירה כזו הוא קנס. אף יועץ משפטי לא ייקח את המדינה להרפתקה בבית משפט בשביל להוציא מהזוג נתניהו כמה שקלים, תקדימי ככל שזה יהיה.
רביעית, טיעון ה"לא ידעתי" הוא דוחה ברמה הציבורית אבל יעיל מאוד בזירה המשפטית. הדעת מסרבת לקבל שחולי שליטה כמו נתניהו, ברק ואולמרט לא ידעו ולא שמעו ולא ראו על מה שמתרחש מתחת לאפם. אבל ברמה הפלילית, אם אי אפשר להוכיח מודעות אי אפשר להעמיד לדין. כשפוליטיקאי טוען "לא ידעתי" הוא משתמש באשראי ציבורי יקר כדי לקנות שקט משפטי. זה בדיוק מה שעשה נתניהו.
לכן, וחמישית, הסעיף הרלוונטי בתיק 1000 הוא מרמה והפרת אמונים, מהחמקמקות שבספר החוקים. מה הופך סדרת מתנות להפרת אמונים? מי שמעורה בחקירה ועוקב אחר החיפושים האינטנסיביים אחר תמורה מנתניהו למילצ'ן, מתרשם שכדי להעמיד לדין את ראש הממשלה יהיה צורך להוכיח סוג של תמורה מצד ראש הממשלה. עבירת שוחד היא ריץ'־רץ' הדוק בין איש עסקים ופוליטיקאי: תן וקח, תן וקח. בהפרת אמונים יכולים להיות הרבה ריץ', אבל עדיין צריך איזשהו רץ'. אז נכון, יש פסקי דין שבהם נקבע שלא תמיד יש בכך צורך, אבל במקרה של נתניהו יהיה. למה?
כי שישית, לפני חודש נכתב כאן שיועצים משפטיים נקטו בעבר שתי גישות בקשר להגשת כתב אישום: האם אפשר להסתפק בסיכוי סביר להרשעה, או יש צורך בודאות קרובה. ככל הידוע, היועץ הנוכחי דוגל בגישה השנייה. בלשון משפטית קוראים לזה "סיכוי סביר להיעדר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם". ובעברית: הגישה המשפטית הזו סבורה שהתובע צריך לשים עצמו בנעלי השופטים שידונו בתיק, לנסות להעריך מה יטענו הסנגורים, ולחשוב אם יש לו תשובות טובות. כשזוכרים שמדובר בראש ממשלה, אפשר להבין למה יועץ משפטי סביר יעדיף ללכת על בטוח.
שביעית, הדבר הזה ייקח זמן רב מאוד: קודם המלצת המשטרה, אחר כך פרקליטות המחוז, פרקליטות המדינה, הכרעת היועץ המשפטי לממשלה, ואז, במקרה של החלטה להעמיד לדין שימוע, ושוב היועץ ורק אז החלטה סופית. גם יועץ זריז מאוד לא יספיק לסיים את כל זה לפני החורף הבא. הזמן הוא קריטי כאן: ניסיון העבר מלמד שמה שדרמטי היום הופך מחר לרגיל, מחרתיים לבנאלי וכעבור שלושה ימים מעורר פיהוק. כך למשל נסגר תיק ליברמן הגדול, אירוע שנראה בלתי נתפס בזמן אמת. בשנה הקרובה יהיה כנראה איזשהו מבצע צבאי, יהיו ביקורים מדיניים עתירי מחוות. נתניהו זקוק נואשות לזמן הזה.
שמינית, פוליטיקאי מוכר היה נוהג, עוד לפני פרוץ החקירות האחרונות, לשאול את בני שיחו: "אתם יודעים למה נתניהו בחיים לא יורשע בשוחד?" והוא השיב: "כי בשביל להרשיע שניים בשוחד צריך גם לתת, וביבי אף פעם לא מחזיר". חוקרי המשטרה בודקים עכשיו בשתי יבשות אם הבדיחה הזו נכונה גם בחיים.
לאחת הפגישות עם הנשיא אובמה הוגנב בנימין נתניהו באופן משפיל מהכניסה האחורית, בלי הצילום המסורתי בכניסה. בפגישה אחרת הוא התכתש עם הנשיא בחדר הסגלגל. הפגישה ברביעי הקרוב עם הנשיא דונלד טראמפ תהיה ההפך הגמור. ככה ייעשה לאיש שוושינגטון חפצה ביקרו, וכך ייעשה לפסגה שנתניהו חפץ ביקרה. יותר מתמיד, הוא זקוק לאוויר פסגות. השליטה בסדר היום הלאומי נחטפה ממנו לפני חודשיים לטובת תמלילים, חקירות ומתנות. אם הוא רוצה לשרוד, הוא חייב לחזור להיות מדינאי ולא נחקר.
למרות ניסיונות שריו להשפיע על הקו המדיני מול הממשל החדש, נתניהו ינחת בבסיס אנדרוז בלי שום הנחיות מהקבינט. הוא בעל הבית היחיד על הנושא המדיני בכלל, ועל המגעים עם וושינגטון בפרט.
בנט, שקד ושרי הליכוד בכל זאת הצליחו להכניס למטוס ראש הממשלה מטען עודף בדמות חוק ההסדרה. נתניהו היה צריך את המהלך הזה כמו כאב שיניים, אבל סדר היום המשפטי של פינוי עמונה כפה עליו את אישור החוק. הוא גם ישנה את סדר היום של הפגישה: מותר להניח שנתניהו וטראמפ כאחד לא רוצים להעמיד את נושא ההתנחלויות על ראש סדר היום של יחסיהם. הם היו מעדיפים להתמקד באיראן. בגלל - או בזכות - בצלאל סמוטריץ', גם ההתנחלויות ייכנסו לחדר.
הצהרות המנהיגים בפתח הפגישה ותדרוך דובר הבית הלבן יימשכו דקות ספורות, אבל ללא הגזמה, כדאי לחכות להם בנשימה עצורה ממש. עד לרגע זה, לאיש, כולל אולי לנשיא הטרי עצמו, לא ברור מהי מדיניות הבית הלבן באשר ליהודה ושומרון, פתרון שתי המדינות ועתיד המו"מ. אם דונלד טראמפ יביע מחויבות משמעותית להקמת מדינה פלסטינית, ספק אם יקום נשיא אמריקני אחריו שיוכל לחזור בו. אם יסתפק בביטויים כלליים כמו שלום וביטחון, זה כבר סיפור אחר לגמרי. כנ"ל לגבי ההתנחלויות: שתיקה תהיה כהודאה אמריקנית שישראל יכולה לבנות בקצב מואץ מעבר לקו הירוק. ברמאללה, בבית־אל ובירושלים סופרים את הדקות.
"מתנות לפוליטיקאים זה דבר מורכב בישראל. תבין, יש שם מצד אחד מנטליות מזרח תיכונית של מתן בקשיש ועיגול פינות, ומצד שני מערכת משפטית שנוסדה ומופעלת בידי ייקים קפוצי ת** מגרמניה".
את הטקסט הזה לא השמיע אלדד יניב וגם לא סניגור או תובע מתיק 1000, והוא גם לא נאמר על ידי פרשן למגישה באולפן. הוא נאמר לשחקן האגדי ריצ'רד גיר בסצנת מפתח בסרט החדש והנהדר 'נורמן' של הבמאי הישראלי יוסף סידר, שיעלה לאקרנים בחודש הבא. השם האמיתי של הסרט צריך להיות 'המאכער', ואצל צרכני החדשות בישראל הוא ייחווה כמו הגרסה העלילתית של פרשיות נתניהו האחרונות.
גיר משחק בסרט את בן דמותו של משה טלנסקי, איש עסקים לוזר שיום אחד פוגש ברחוב את סגן שר התעשייה הישראלי (ליאור אשכנזי). בהתקף נדיבות של רגע הוא קונה לו נעליים יוקרתיות. שלוש שנים אחר כך, כשסגן השר הופך לראש הממשלה, המאכער נורמן הופך פתאום לרגע ליהודי הכי חשוב באמריקה, עד שהשניים מסתבכים בפרשה פלילית של מתנות.
זה לא סרט פוליטי, אף שהוא עוסק בראש ממשלה נהנתן שחותר להסכם שלום דרמטי במקביל לחקירות פליליות; הוא גם לא נוקט עמדה מוסרית בשאלה אם חקירת פוליטיקאים בכירים על זוטי דברים היא רדיפה דווקנית או ניקוי אורוות הכרחי. זהו סרט על נפש האדם, במקרה הזה נפש יזם כושל מניו־יורק, וכיצד הוא הופך לגשר בין תאוות החיים הטובים של הבכירים הישראלים לתאוות ההתחככות בשלטון של עשירי יהדות אמריקה, ואיך בסוף, כדרכם של גשרים, גם עליו דורכים.
קשר המתנות הטרנס־אטלנטי מצטייר ב'נורמן' כמשהו עמוק, עגול, מורכב יותר ממרמה והפרת אמונים כפי שמאשימה התביעה, או קשר חברי אמיץ כפי שטוענת בדרך כלל הסנגוריה.
את סידר, המצליח בבמאי ישראל, ואת רעייתו ורד קלנר אני מכיר כבר קרוב לשני עשורים; לסרט הראשון שלו באורך מלא, 'ההסדר', אפילו התבקשתי ותרמתי כמה כיפות משומשות מתוצרת יו"ש כי סידר התעקש בכל מחיר על אותנטיות. מי שלא ראה את אסי דיין המנוח בתפקיד ראש הישיבה לא ראה רב מימיו. ובכל זאת, גם אם סידר לא התכוון לאמירה פוליטית, זה איכשהו תמיד מצליח לו.
'ההסדר' בישר את עליית הציונות הדתית כגורם בעל השפעה בצבא ובחברה; 'מדורת השבט' הוא לא רק סיפור על משפחה שאיבדה את אביה אלא הסבר מנומק היטב איך הניכור וההשתקה הולידו את תנועת ש"ס. 'נורמן' הדו־לשוני מסביר באופן מבריק את סוד הקשר בין אנשי עסקים מאמריקה ופוליטיקאים מישראל, ולמה שני השותפים לטנגו הזה נועדו להסתבך זה ברגלי זה ולהתרסק אל הרצפה.
כשהסרט עוד היה בשלבי הריון ראשונים, סידר היה מעוניין בשירותיו של מפיק בקנה מידה גדול. הוא פנה לאחד כזה, עם שורת שוברי קופות בעברו, שהפגין פעם חביבות כלפיו. אבל המפיק לא טרח לענות למיילים. שמו, אגב, היה ארנון מילצ'ן. הוא בטח קצת מצטער עכשיו שענה לבקשות של הזוג נתניהו ולא להודעות הדוא"ל של סידר. במקום להיות המפיק של 'נורמן' הוא משחק עכשיו תפקיד־משנה כפוי בדרמה משפטית גדולה, שסופה טרם נכתב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם