כששופטים הופכים לפוליטקאים בגלימות
הפער בטיפול בית המשפט בעתירה שוהגשה נד הרב קרים לבין העתירה נגד מוטי אלמוז - צועק לשמיים. כמה פעמים צריכה המציאות להכות בנו בשביל שנבין ששופט שדן בנושאי סבירות, נתון לשיקולים אישיים לא פחות משר, ושוקל שיקולי אג'נדה לא פחות מח"כ?
שתי עתירות דומות מאוד הובאו בחודשים האחרונים לפתחו של בג"ץ. שתי עתירות כמעט זהות, למעט רכיב אחד – ההחלטה שניתנה בהן.ההבדל בין שתי העתירות יכול ללמד אותנו הרבה על המקום שרבים רואים בו מקור ל"צדק", אבל יותר מכך יש בהן כדי להפריך את אחת האגדות שמסתובבות במחוזותינו כבר שנים רבות – האגדה על השופט המקצוען, חסר ההטיות והשקפת עולם, שפוסק רק לפי החוק הכתוב, מבלי לערב שיקולים אידאולוגיים ופוליטיים.
העתירה הראשונה הוגשה בחודש אוגוסט 2016, נגד מינויו של קצין לתפקיד צבאי בכיר, בטענה שדעות ואמירות שהשמיע לפני שנים רבות פוגעות בחיילים רבים, ומשום כך לא ראוי שיתאפשר לו לפקד על חיילים אלו עד שיחזור בו מדבריו. בג"ץ דן בעתירה, מתח ביקורת חריפה על דברי הקצין והורה למדינה לנמק מדוע לא יבוטל המינוי. גם לאחר שהובהר כי הקצין הסתייג מאמירותיו הקודמות והבהיר אותן באזני הרמטכ"ל, לא נחה דעת השופטים עד שקיבלו תצהיר מפורט חתום על ידי הקצין. הטיפול בעתירה נמשך שלושה חודשים שבהם עוכב המינוי.
העתירה השניה הוגשה בחודש ינואר השנה, וגם היא כוונה נגד מינויו של קצין בכיר, בטענה שאמירות שלו שנאמרו בשנה האחרונה פגעו באופן מכוון בחיילים רבים שעתידים להיות תחת פיקודו, ומשום כך לא ראוי למנותו לפקד על חיילים. בג"ץ הסתפק הפעם בתגובה כתובה בלבד של המדינה, נמנע מלתת צו ביניים שיעכב את המינוי, ובתוך חודש בדיוק דחה את העתירה על הסף – בטענת "העדר עילה" – אין כל עילה משפטית לעתירה.
מוזר, לא? אותה הטענה בדיוק. נסיבות קלות בהרבה. ופתאום אין כלל עילה?
אני מתאר לעצמי שאף אחד לא יופתע לגלות שבמקרה הראשון דובר על מינויו של הרב קרים, שהעז להתבטא באופן שפורש כפוגעני כלפי נשים והומוסקסואלים, ואילו במקרה השני מדובר במוטי אלמוז, שתקף באופן גס רבנים ותלמידיהם, וסירב לחזור בו גם כאשר נשאל על כך מפורשות לאחר מעשה. הפער זועק לשמים גם לאור הנסיבות – כאן אמירות מלפני עשור, וכאן התבטאויות מהשנה האחרונה. כאן חוסר כוונה לפגוע והתנצלות, וכאן פגיעה מפורשת והיעדר מוכנות להתנצל.
המקרה הזה, כמו ההבדל מעורר התמיהה בין עתירות נגד בניה לא חוקית של ערבים, אל מול הפסיקה בעניינם של מבנים לא חוקיים של יהודים, כמו מקרים אחרים, צריך ללמד אותנו יותר מהכל שהשופט, ויהיה השופט העליון והבכיר ביותר, הוא בסופו של דבר בן אדם עם דעות פוליטיות, אידאולוגיה ותפיסת עולם. הרבה מאוד שנים שכנעו אותנו שבכל סוגיה צריך בית המשפט להיות הפוסק האחרון, מכיוון ששופטיו הינם גורמים נטולי משוא-פנים, נטולי אג'נדה שרק לשון החוק לנגד עיניהם.
כדבריו של הנשיא לשעבר אהרון ברק "השופטים – על פי חינוכם, מקצועם ותפקידם... מחונכים ומורגלים להתמודד עם בעיות אלה של ניגוד עניינים... כל אלה מבטיחים כי יותר מכל רשות אחרת אפשר לבטוח בשופטים כי יכריעו בצורה אובייקטיבית וראויה". אמירתו זו של ברק, ששימשה מאז דורות של אנשי שמאל בשביל להסביר לנו, פשוטי העם, מדוע את המילה האחרונה במדינה צריך לומר בג"ץ, מתבררת כיום כצביעות גדולה שנועדה לקחת את השלטון מנבחרי הציבור.
כמה פעמים צריכה עוד המציאות להכות בנו בשביל שנבין ונפנים – שופט שדן בנושאי סבירות ובוחן מה ראוי, נתון לשיקולים אישיים לא פחות מהשר, ושוקל שיקולי אג'נדה לא פחות מחבר כנסת. מתן זכות ההכרעה הסופית לקבוצה קטנה והומוגנית של אנשים שאינם נבחרים על-ידי הציבור, מוביל להשתלטות שלהם ולהשלטת האג'נדה שלהם על הכלל. אז סלחו לי, אבל אני מעדיף שאת ההכרעות הפוליטיות במדינה יקבלו פוליטיקאים שעמדו לבחירת הציבור, ולא פוליטיקאים שנבחרו על-ידי ועדה.
עו"ד זאב לב מהתנועה למשילות ודמוקרטיה
אקו"ם