ראשי » חדשות » דעות

מסתבר שהמתנחלים לא אשמים בסכסוך

הרעיון שהמתנחלים אשמים בסכסוך תוקע בעצמו את השלום. הוא מטשטש את העובדה שהמשאב הכי חשוב לעשיית שלום, רצון ציבורי ופוליטי, חסר בכלל החברה הישראלית. ככה זה כשכולם רוצים להיות-עם-ולהרגיש-בלי-הכיבוש

כשאני חושב על זה, בין השירים הקולקטיביים שלנו, הקאנון האמיתי או המדומיין של ישראל, בולטים שירי השלום. מ-'הבאנו שלום עליכם', דרך 'שיר לשלום' ועוד. השאיפה לשלום עלתה כפורחת בתרבות הישראלית, וגם בפוליטיקה, עד ימי אוסלו והאינתיפדה השנייה, קו פרשת המים שממנו 'שלום' הפך להיות נחלת השקפה פוליטית מסוימת. היא, כמובן, ממשיכה להדהד בתפילות היום, כאשר 'ברכת השלום' היא חלק מתפילת העמידה, ונאמרת שלוש פעמים ביום.

אז למה, בעצם, לא השכלנו להביא שלום לישראל? אם אומה שוחרת שלום אנחנו, כפי שנכתב במגילת העצמאות, וכפי שהתחנכתי גם אני, בחינוך ימני טוב, למה כשלנו עד עתה? שאלה נאיבית, נכון? אז לפני שאנחנו עונים בסיסמאות ויודעים מי אשם, מתי ואיך, תנו לי להגדיר לרגע מי אינם "האשמים" בה"א הידיעה: המתנחלים.
 
לא. לא השתגעתי. ודאי שחלק מהמתנחלים (עשרות אלפים מהם) ממוקמים בקצה המשיחי של הימין. ודאי שתנועת הסיפוח והריבונות מבוססת בקרב מתנחלים באחוזים גבוהים בהרבה מיתר הציבור. ודאי שהאחיזה המעמיקה של ההתנחלויות בעומק יהודה ושומרון, מקשה מאוד על מציאת פתרון, אם באמת אנחנו רוצים פתרון. ודאי שיש בה בעיות מוסריות עמוקות, מזווית אוניברסלית ויהודית. ועדיין, לא הם המכשול היחידי, וגם לא העיקרי, שעומד בינינו ובין השלום המיוחל. למה חלקנו חושבים כך? כי זה נוח. כי אנחנו מחפשים תשובות פשוטות. ובעיקר, כי הבנה שלא רק המתנחלים "תוקעים" את השלום, מחייבת אותנו להסתכל על כלל החברה הישראלית, ואיך בתוכה, בתוכנו, יש מי שבולמים כל אפשרות לשלום.

במובן זה הרעיון שהמתנחלים אשמים, תוקע בעצמו את השלום. הוא מאפשר לנו לחשוב שאם רק לא היו כאלה, היה נפתר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא מונע מאיתנו לראות את הקשר בין תנועת העבודה ההיסטורית לתנועת ההתנחלות. הוא מונע מאיתנו לראות את קשת העמדות הפוליטיות הקיימות בישראל כולה, כמו בקרב הישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק (רובם, אגב, חרדים וחילונים ולא "אידיאולוגים"). הוא מטשטש את העובדה שהמשאב הכי חשוב לעשיית שלום, רצון ציבורי ופוליטי, חסר בכלל החברה הישראלית.
 
בואו נחשוב לרגע על עמונה. אחרי שהתפזרו ענני האבק מעל להריסות בתי עמונה, אחרי שנחתם הסכם הפיצויים, אחרי שראש ממשלתנו הקדיש עשרות ישיבות וסטטוסים רבים מספור לנושא, ואפילו הרס בתי ערבים, אזרחי ישראל, כתג מחיר. אחרי כל זה נשאלה השאלה - זה טוב לשמאל או לימין?

השאלות הפוליטיות הופכות בישראל לעניין מחנאי במהירות האור, אבל למעשה לא מדובר כאן בשאלה הרת גורל לשלום. אני חולק על מי שחושב שהרס הישוב הקטנטן מקדם אותנו, ולו במילימטר, לעבר השלום. ניתן להתווכח עם זה שההחלטות שבאו בעקבות המהלך, הרס בתי ערבים ואישור יחידות דיור נוספות בשטחים, מרחיקות אותנו מסיום הסכסוך.

כך או כך נראה שכפי שיש בציבור רוב מוצק גם אם קטן, לטובת פשרה טריטוריאלית, ישנה אדישות ובורות לגבי הסכסוך. ישנו חוסר רצון לשלם את המחיר והשתקעות נינוחה בלהיות-עם-ולהרגיש-בלי הכיבוש. במובן זה, המכשול לשלום נמצא ברעננה, ראשון לציון וכפר סבא, יותר מאשר בהתנחלויות. חתירה לסיום הסכסוך דורשת התדיינות ופעולה עמוקה בקרב כלל הציבור הישראלי. חתירה אמיתית לסיום הסכסוך דורש התגייסות אדירה של רצון פוליטי. זה דבר שאיננו קיים כרגע בכמויות הנדרשות במערכת הפוליטית הישראלית. במצב זה, כוחן של קבוצות אידיאולוגיות קטנות מתחזק, וקל ונוח להצביע על קבוצה כזו ולהאשים אותה במה שלא הצלחנו אנחנו לבצע.

צ'ה גווארה אמר:"רוצה מהפכה? תהיה מהפכן". אנחנו רוצים שלום? עלינו לקדם אותו. מרמת המשפחה והקהילה ועד למערכות הפוליטיות שלנו. באומץ. בלי תירוצים ובלי "אשמים". 
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אבי דבוש

מספר 8 ברשימת מרצ, ממייסדי מועצת הנגב וחבר מנהיגות תנועת הפריפריות.

לכל הטורים של אבי דבוש