ראשי » חדשות » דעות

יש רק שני שחקנים ממולחים בעולם: איראן ונתניהו

הפתרון לבעיה הפלסטינית לעולם לא יגיע דרך זבנג וגמרנו של 'די לכיבוש' ובואו ניתן להם כבר מדינה. ישראל צריכה לחבור לכוחות המתונים במזה"ת שלהם מטרה משותפת לשלנו – לעצור את ציר הרשע השיעי. והיחיד שרואה את זה, הוא נתניהו

ל"טונה" יש שיר מבריק שנקרא "גם זה יעבור". השיר מונה אופנות מתחלפות שמפציעות בחיינו לנצח ואז גוועות ומתות כמו כלום. סמנתה פוקס, אטארי, ווקמן, קינלי, קפולסקי, דיסקים והרעיון של שתי מדינות לשני עמים. את הרעיון הזה קברו אתמול (ד') ביחד נשיא המעצמה הגדולה בעולם וראש ממשלת ישראל. הם ביצעו את הקבורה אבל מי שרצח את הרעיון עוד קודם לא היה הימין השמרן והגזעני חובב האפרטהייד אלא המציאות.

קודם כל כי הרעיון הזה בלתי אפשרי מבחינה מתמטית – יש כבר מדינה פלסטינית אחת וקוראים לה עזה, יש עוד מדינה פלסטינית ש-80% מאזרחיה הם, ובכן, פלסטינים וקוראים לה ירדן, יש עוד מדינה ש-20% מתושביה מזדהים כפלסטינים וקוראים לה ישראל, כך שאם תקום עוד מדינה פלסטינית זה יהפוך, מבחינה מתמטית אני מתכוונת, לשלוש ורבע מדינות לעם אחד ושלושת רבעי המדינה לעם השני.

אבל החישוב המתמטי הלקוי הוא הצרה הקטנה בסיפור הזה. הצרה האמיתית היא בדיוק הדבר שנתניהו הצביע עליו אתמול במסיבת העיתונאים – מהות לעומת תוויות.
 
כשחברת הכנסת סתיו שפיר רוצה שהכיבוש יפסק לאלתר כדי שהיא תוכל להיות מאושרת ולרכוב על אופניה בשקט בשדרות רוטשילד – היא מתייחסת לסכסוך הפלסטיני ישראלי כמו שמתייחסים לאבנית כשמנקים את המקלחון – זבנג וגמרנו. זבנג זה אומר לוותר ולאפשר.

לוותר על שטחים ולאפשר למדינה פלסטינית עצמאית ומשגשגת לצמוח כאן. מדובר ברעיון יפה, אפילו נשגב, בערך כמו החזון של אובמה לגבי המזרח התיכון שנובע מאותה תפיסת עולם בדיוק – כולנו בני אדם, כולנו אותו דבר, כולנו רוצים רק מעט חופש וברגע שיינתן לנו החופש מיד נפעל באופן דמוקרטי לכינון חברה מודרנית, שקטה ויצרנית.

נתניהו מכנה את תפיסת העולם הזאת "תווית". מבחינתו מדובר בראייה ילדותית ושטחית שמתאימה אולי לסלוגנים קליטים של חברת פרסום אבל בשום אופן אינה מתיישבת עם המציאות.
 
אני מעוניינת להשוות אליו ולהוסיף שמדובר בתפיסת עולם שהיא אמנם שטחית, אבל גם  גזענית ומסוכנת.
גזענית מכיוון שהיא מסרבת לתת מקום של כבוד לדי.אן.איי. של השחקנים המובילים במזרח התיכון מתוך איזו תפיסת עולם אגוצנטרית מערבית ומתנשאת בבחינת "אם כל מה שאני רוצה זה שקט וחופש ושלום אז לבטח זה גם כל מה שערביי המזרח התיכון רוצים". מסוכנת מכיוון שהיא תמיד תמיד מובילה בסופו של דבר למרחץ דמים מתמשך.

הנוסחה היא פשוטה – ככל שהמערב יצמיד חזק יותר את התווית הפרוגרסיבית שלו על המצח של המזרח התיכון, כך ימותו כאן יותר אנשים. על כך יעידו מאות האלפים שנטבחו בשנים האחרונות בסוריה, על כך יעידו גם אלפי היזידיות הנאנסות, אלפי ערופי הראש ואלפי ילדים רעבים שחלקם נמכרו על ידי הוריהם תמורת סכום קטן בהרבה מזוג נעליים במבצע סוף עונה בזארה.

הדם של כל האנשים האלה מוביל בעקיפין ובמישרין לאופן הלקוי עד כאב שבו אובמה קרא את המפה האזורית שלנו, לאופן הלקוי עד כאב שבו הוא תופס את טבע האדם, ואם נניח לחזונה של סתיו שפיר לרכוב באושר בשדרות רוטשילד להתממש – אז גם אזרחים ישראלים יצטרפו במוקדם או במאוחר למרחץ הדמים הקולקטיבי הזה.
 

יש רק שני שחקני שחמט ממולחים שניחנו בראיית רנטגן, רק שני שחקנים שקוראים את המפה נכון, רק שני שחקנים שמסוגלים לאמץ תפיסת עולם ממעוף הציפור – הראשון הוא איראן והשני בנימין נתניהו.

כי מעל לכל הממבו ג'מבו של שלום בר קיימא ומזרח תיכון חדש, איראן שואפת ואף מצליחה לייצר קו יבשתי אוהד מטהראן, דרך עיראק, עובר דרך סוריה ועד לצימר הצפוני של מטולה. עיראק השיעית הפכה לשחקן המשנה שלה, בסוריה איראן קוצרת עכשיו את פירות תמיכתה באסד ואם תיקחו מפה תגלו מהר מאוד את הציר הכמעט סטרילי שהיא הצליחה לייצר מטהארן לתל אביב.

איראן סבלנית, מתוחכמת, משקיעה לטווח ארוך, לא מתבלבלת ולא מסירה את עיניה לרגע מהמטרה. היחיד שרואה אותה מקדמת את שחקני השחמט שלה על הלוח הוא בנימין נתניהו, וזאת גדולתו.
 

אלא שבעוד איראן נטולת מגבלות דומסטיים, כאן נתניהו, הזהיר לנצח, המחושב, העקבי, נאלץ להתמודד עם קשקושי הדי לכיבוש הילדותיים משמאל, עם ספירת בתים אובססיבית ביהודה ושומרון מימין ועם תקשורת עויינת שסופרת לו את הסיגרים במאפרה. אלה לא תנאים אידיאליים אבל הוא יכול להם, וגם זאת גדולתו.

החזון של נתניהו הוא מקיף והוליסטי – הפתרון האמיתי לבעיה הפלסטינית לעולם לא יגיע דרך זבנג וגמרנו של די לכיבוש ובואו ניתן להם כבר מדינה. הפתרון יגיע (אם יגיע) רק דרך גורמים גדולים יותר שמנהלים את האזור, רק כשישראל תחבור לכוחות המתונים במזרח התיכון שמטרתם זהה למטרתנו – לעצור את ציר הרשע השיעי.

לזכותו של נתניהו יאמר שעכשיו יותר מתמיד זה גם נראה אפשרי, ולא רק בזכות נשיא אוהד בבית הלבן אלא גם בגלל המנגינה החדשה של מדינות ערביות שמתחילות לראות בישראל בת ברית לגיטימית ולא אויב. גם את המנגינה הזאת נתניהו צפה מראש וגם את זה יש לזקוף לזכותו.

נתניהו עוסק במהות ולכן הוא יודע שקיימות עוד אפשרויות חוץ מתמונת הפלקט שמנסים למכור לנו – או שתי מדינות לשני עמים או מדינה אחת שמאבדת את צביונה היהודי. הפתרון של נתניהו הוא פתרון אזורי שלוקח עוד מדינות כמו ירדן ומצרים בחשבון, והיום יותר מתמיד הפתרון הזה גם נראה אפשרי.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

גלית דיסטל אטבריאן

סופרת, פובליציסטית ואשת עסקים. הייתה מועמדת לפרס ספיר על ספרה "טווס בחדר המדרגות"

לכל הטורים של גלית דיסטל אטבריאן