השבוע הוויראלי בחיי: יש תלמיד 'לא ראוי לציון?'
במוצאי שבת הבנתי שמשהו חריג ביותר מתרחש כאן: לפני שבוע בדיוק פרסמתי סטטוס בפייסבוק שעסק בתעודה שקיבלתי בכיתה י', והשאר היסטריה
ההבנה שמשהו חריג ויוצא דופן מתרחש כאן הכתה בי במוצאי שבת. על צג הטלפון הבהבה הודעה שבישרה על 53 התראות חדשות באפליקציית פייסבוק. בגדול, זה אומר שהרבה אנשים הגיבו או התייחסו במהלך השבת לדברים שפרסמתי ברשת החברתית.
רק כשצללתי לעומק פירוט ההתראות התברר העניין: 6,500 סימוני 'לייק', למעלה מאלף שיתופים ויותר מ-300 תגובות - וכל זאת על סטטוס שפרסמתי ביום שישי בבוקר. בנוסף לכך חיכו לי בווטסאפ ארבע בקשות לראיונות בתוכניות טלוויזיה ושלוש תוכניות רדיו, וכולן בעקבות אותו סטטוס. גם מספר העוקבים צמח פי חמישה ב-24 השעות שבהן רוב חבריי בכלל לא פעילים עקב השבת. בקיצור – טירוף וירטואלי. רק כדי לסבר את האוזן, סטטוס ממוצע שלי גורף בערך 200 לייקים ביום ממש מוצלח. בשום צורה ואופן איני מתקרב למה שמכונה "אושיית רשת".
הטירוף הזה רק התגבר מאותן שעות ואילך, והפך לצונמי של ממש. ידידי ועמיתי העיתונאי ידידיה מאיר פרסם אתמול ב'בשבע' טור על הסטטוס המדובר, ולפי חישובו קצב השיתופים שלו לאורך כל השבוע האחרון עמד על אחד בכל עשר שניות. בהתחשב בעובדה שלסטטוס יש עם הורדת שורות אלו לדפוס קרוב ל-14.5 אלף לייקים, הרי שמדובר בלייק אחד בכל שלוש שניות, 24 שעות ביממה, במשך כמעט שבוע. עד כמה מדובר במספרים דמיוניים? סטטוס ממוצע של ראש ממשלתנו בנימין נתניהו, כוכב פייסבוק ברמה בינלאומית עם קרוב ל-2 מיליון עוקבים, משיג כחצי מהמספר הזה.
למי שלא נחשף לסטטוס במהלך השבוע האחרון, וגם למי שכן, הנה תקציר: הכול התחיל ביום חמישי שעבר בשעות הערב. בעודי מרפרף על פיד הפייסבוק, צד את עיניי צילום של תעודת בית ספר שהעלתה אחת מחברותיי לרשת החברתית, אריאלה שטרנבך. התעודה, שבה כיכבו בין השאר חמישה ציוני אפס במקצועות שונים, נראתה לי מוכרת, למרות שמפרידות בינינו לא מעט שנים וכמובן למדנו במוסדות חינוך שונים. אצלי אמנם לא כתבו את הספרה אפס, אבל בהחלט העניקו הרגשה דומה. במחצית הראשונה של כיתה י' זכיתי שציוניי בשלוש מקצועות יהיו "לא ראוי לציון".
זה קרה לפני 26 שנים. כבר מזמן לא מדובר מבחינתי בטראומה שדרשה פתרון באמצעות טיפול המוני, ובמידה מסוימת מדובר אפילו בנוסטלגיה. ולמרות זאת, עובדה היא ששמרתי את פיסת הנייר המצהיבה הזו במשך יותר מרבע מאה.
המסר שרציתי להעביר נגע בעיקר לנערים ולנערות שעמדו לקבל תעודה ביום שישי האחרון. כך כתבתי להם: "אינו ראוי לציון - זו התעודה שלי מכיתה י׳. חמישיות ושישיות לרוב, ולא פחות משלוש פעמים הביטוי המשפיל ״אינו ראוי לציון״ - שזה בעצם לומר: הילד אפס, אבק אדם, כלום. הייתי תלמיד איום. שנאתי את המערכת, והיא שנאה אותי בחזרה. אני לא גאה בהישגים העלובים האלה, ממש לא. לימודים זה דבר חשוב, אפילו חשוב מאוד.
אבל אני יודע שבדיוק כמוני אי אז בתחילת הניינטיז, יש ממש כיום המוני תלמידים וגם הורים שהמשפט 'היום מחלקים תעודות' הוא מבחינתם האימה בהתגלמותה. קשה להם להפיק את המיטב שבהם בבית הספר, והם חוטפים ממנו בחזרה מסמך מלא במספרים מעליבים במקרה הטוב ומדכאים במקרה הרע, ועולמם שוב נחשך עליהם לכמה ימים או שבועות. כל יום כזה הוא קצת מוות בשבילם. אז בשבילכם, הנה: אחרי תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני בהיסטוריה אמריקנית (בהצטיינות), היום אני יודע שהייתי ראוי גם אז - הייתי ראוי להיכלל במשפחת האדם גם אם משוואות לא עושות לי את זה, ראוי ליחס של בן אנוש גם אם לא ממש בא לי לרוץ עכשיו אלף מטרים כי מישהו אמר לי לעשות זאת. גם אתם ראויים, ראויים לציון, ושאף תעודה לא תספר לכם אחרת".
בחצי השעה הראשונה לאחר צאת השבת עוד הייתי אופטימי ועניתי לכל מי שכתב תגובה. מהר מאוד הבנתי שאם אמשיך כך, זה יהיה כנראה הדבר היחיד שאעשה עד פסח - וחבל, כי מישהו הרי צריך לנקות את הבית. אבל בהחלט קראתי את כולן, את כל 1,678 התגובות.
זה היה מרתק: כל אחד ואחת לקחו את הטקסט הזה למקומו שלו, באופן שבכלל לא הותיר לי שליטה עליו. היו שם נערים ונערות שאמרו "תודה" או תייגו חברים, היו אמהות שפנו לבניהן ובנותיהן והוסיפו סמיילי עם נשיקה ולפעמים גם כיתוב בסגנון "את/ה לא לבד, מאמינה בך". היו גם לא מעט שביקרו אותי וטענו שאני בכיין, עצלן, מתפנק ומתקרבן. זה היה מקסים ומרגש, באמת.
במהלך השבוע התפתח גם טרנד, בעיקר בקרב עיתונאים, שחשפו את תעודותיהם. דיונים רבים, מגדריים ובין-דוריים למשל, הניבו שרשורים ענפים עם שלל התייחסויות למקומה של התעודה במערכת החינוך הישראלית, לשאלת התקדמות או נסיגת החינוך מלפני 25 שנה ועד היום.
אפילו הייתה תגובה אחת מיוחדת במינה של אחד הרבנים שלימדו אותי באותה תקופה. לא ביקשתי את רשותו ולכן לא אצטט כאן את שמו, אבל האמירה שלו נגעה בעיקר לפער העצום בין הצורה שבה התנהלו הדברים אז לאופן שבו הם מתנהלים כיום. לדבריו, והראיות לכך אכן הולכות ומצטברות לשמחתי, המצב כיום טוב פי כמה וכמה בכל הקשור ליחס לתלמיד שלא תמיד מצליח למצוא את מקומו בתלם.
זה היה שבוע מסעיר שבאופן אישי עוד אצטרך לעכל. אבל דבר אחד ברור לי כשמש בצהריים: נושא החינוך והיחס לתלמיד לא נחשב בדרך כלל לתחום שמעניין אותנו, אנשי התקשורת. מה שתופס את הכותרות הם ענייני ביטחון, מחירי הנדל"ן ועוד איזו פרשת שחיתות של ראש עיר. השבוע האחרון הוכיח לי וצריך להוכיח לכולנו שאם רק מצליחים לגעת במיתר הנכון, מה שקורה בכיתות של הילדים שלנו הוא הדבר שהכי מעניין אותנו. זה נשמע הגיוני, אבל התרגלנו אחרת.
15 אלף לייקים – שכאמור ממש לא ניתנו לי באופן אישי, אלא למסר שאותו ניסיתי להעביר - כנראה לא טועים.
אקו"ם