ימנים, אל תחשבו שאתם יותר טובים מהשמאלנים
קמפיין הגאווה של מקור ראשון נגרר לשיח שמטשטש את ההבדל בין ביקורת ובין קעקוע הלגיטימציה לשלטון הימין, וזה משהו שלא צריך לקרות
יש משהו אירוני בכך שחלק לא מבוטל מהקולות הנעלבים מקמפיין הגאווה והאהבה של 'מקור ראשון' הגיעו מגזרתם של מי שיהיה קשה למצוא בכתיבתם או בציוצי הטוויטר שלהם - גם אם נשתמש בזכוכית מגדלת - גרם סימפטיה לכל מי שמעז לא להסכים איתם. גם העובדה שעיקר המאמרים נגד הקמפיין פורסמו בעיתון שהקמפיינים שלו מדגישים בכל פעם את הנחיתות המוחית של מי שבוחר באפשרויות אחרות מלבדו מעלים חיוך קל.
הביקורת היא כמובן נשמת אפה של הדמוקרטיה. זו לא קלישאה. על הערך הזה צריך להגן, ולא רק מהפה ולחוץ. אינפלציית זעקות השבר על סכנה לדמוקרטיה ועל פשיזם כבר הפכה מזמן את השיח על כך ל"זאב זאב", אך גם אם ההיסטריה מבוססת בעיקר על דמגוגיה, היא קיימת בפועל. הימין הישראלי, האוחז בהגה ההנהגה במדינה, חייב לבדוק את עצמו ולשאול מדוע אנשים מרגישים כך.
נותנים יד לריקוד ההורה הבעייתי והדיכוטמי שמשתולל.
עם זאת, נכון מאוד להצביע על הבדל מהותי בין כתיבת ביקורת על מדיניות ובין דה־לגיטימציה של ציבורים שלמים. למשל, כתב צבאי שמדבר על הסכנה הנשקפת למערכת הביטחון בגלל ריבוי חובשי הכיפה שבה; מאמר שקורא לשופט בית משפט עליון עבריין שצריך לשפוט כי הוא מתגורר בגוש עציון; קריקטורות משפילות עמוסות פייק ניוז, כמו למשל במקרה של תושבי עמונה; ההשוואה הכמעט יומיומית בין תורת הגזע הנאצית למדיניותו של שר החינוך; עורך חדשות בכיר שבשחצנות קובע מי הטובים והרעים בעולם העיתונות; וגם סתם שיח אלים וזול שהפך לחלק אינטגרלי מאורח הדיבור ברשתות החברתיות.
אם כל אלה היו מתרחשים באקראיות, או אם היו אלה כמה מאמרי אג'נדה פה ושם, היה אפשר אולי להתעלם ממקומם בשיח הכללי. אך יש כאן קו עקבי שבו נחצה תחום הדיון הפוליטי הרגיל, ושבחוסר אחריות מתעלם מכך שיש גם מדינה לנהל ומההבדל בין ביקורת ובין קעקוע הלגיטימציה לשלטון שמגיע מימין בכלל ולחובש כיפה בפרט.
על פניו, כל התופעות הללו הזמינו עליהן את הקמפיין הנוכחי. אך על אף הפיתוי להחזיר מלחמה שערה, לא היה נכון שהעיתון, בקמפיין רשמי, ייתן יד יחד עם כתביו לריקוד ההורה הבעייתי והדיכוטמי הזה. החשיבות בשינויים התקשורתיים שאנשים עמלו קשה כדי שיקרמו עור וגידים היא להבריא את המצב ששרר בישראל במשך שנים, ולא לתקן עוול בעוול.
בנט ''לא מתנצל''. המעבר בין ''לא להתנצל'' ל''להתהלל'' נושא בחובו שיכרון חושים שעלול לחזור כבומרנג.
צילום: מתוך הקמפיין
לא נכון לאמץ את השיח השיפוטי שהימין סבל ממנו במשך לא מעט שנות שלטון מפא"יניקי ובמשך עשרות שנות שליטה מובהקת של השמאל באמצעי התקשורת. קל להישאב לשיח הברנז'אי, להתמכר לו ולחשוב שקרבות הטוויטר או מאמרי המערכת ב'הארץ' הם חזות הכול. זה בדיוק המקום שהקמפיין נשאב אליו. הוא אולי מייצר את הבאזז הפרסומי הנכון בעידן שיווקי שיצירת רעש הפכה בו לתורה מסיני, אבל זה גם מתיז בדרך לא מעט שבבים שקשה מאוד לנקות.
רוב הציבור שנחשף למודעות הללו, וגם אנשי התקשורת, נמצאים במקום אחר לגמרי, קיצוני הרבה פחות ממי שהקמפיין באמת מכוון אליו. כשהם מרגישים שהטלת הספק במודעות מכוונת גם אליהם, הם שולפים ציפורניים – ובצדק, מבחינתם. מד הקיטוב עולה, ואיתו גואה גם מפלס הטרלול בשיח. בשלב הזה כבר אין שום דרך למנוע את שפיכת התינוק עם המים.
כשקמפיין הבחירות של נפתלי בנט בחר בניעור האבק מעל אוכלוסייה שעל אף תרומתה למדינה מרגישה צורך להתגונן כל הזמן, הוא נעזר בסיסמת ה"לא מתנצל" הזכורה. היה בכך היגיון, ואפילו קצת חן. קו הגבול הזה אולי דק, אבל המעבר בין "לא להתנצל" ל"להתהלל" נושא בחובו שיכרון חושים שעלול לחזור כבומרנג ומעודד פרסומות מגוחכות לאליטה חדשה כשרוצים למכור בית ביישובים בשומרון.
יש כאמור לא מעט נסיבות מקלות למקום שממנו נולד קמפיין הגאווה של 'מקור ראשון', ומובן שצריך לקחת את הדברים באמות המידה הנכונות. היו וכנראה עוד יהיו דברים גרועים מאלה בשיח הישראלי, ובטח בעולם הפרסום המקומי. אך זה המקרה הקלאסי שבו כדאי להיזהר בצוננים ולדבוק בו־זמנית לא רק בצדק, אלא גם להביט קדימה ולהבחין במה שאינו נוח בזה הרגע.
שלא כמו עם החומוס, אף אחד מאיתנו לא בוחן כליות ולב ויכול להחליט מי פה מבקר מאהבה ומי לא צריך לבקר בכלל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם