לא הגיע הזמן לבחון המתות חסד בישראל?
גם הפיקוחים הקפדניים ביותר לא יספרו לכם על הזוועה בנפש הקשיש וממילא גם לא יוכלו לסייע לו. הגיע העת לשים קץ לתפיסת החיים בכל מחיר. הגיע הזמן שמדינת ישראל תעניק לקשיש הסיעודי שחייו רצופים סבל, את המתנה שהוא כה כמה לה - את המוות
צפיתי בתיעוד ההתעללות בקשישים ולא יכולתי שלא להיזכר בעצמי בשנים שבהן טיפלנו בביתנו בסבתי בת ה-92 שהייתה סיעודית לגמרי וסבלה ממחלת אלצהיימר שרק הלכה והחמירה. על המתעללים בני המוות נאמר מספיק, כמה מילים על הקשיש:כדי להרים קשיש ממיטה לכיסא נדרשות כ-15 דקות. מבחינתו, ההנפה היא קפיצת בנג'י, מוח מטלטל במכונת כביסה. כשהייתי מרים את סבתא שלי מהר, היא הייתה צורחת "הצילו! איפה אני? מי אתה? הצילו! לאן הולכים?". צרחות של אדם מול כיתת יורים. למדתי שצריך לחבק במשך חמש דקות. להרים לאט לאט לאט במשך חמש דקות נוספות, וכשהיא על הכיסא להמשיך לחבק עוד חמש דקות. מידת הסבלנות. הכוח הפיזי והחמלה שזקן זקוק להם בו זמנית, זה לא משהו שמטפל זר או צוות רפואי יכולים להעניק לו. פשוט לא.
אנחנו אזוקים בשלשלאות החוק ומסבים צער ליקרים לנו.
צילום: שאטרסטוק
זקן הוא תינוק עצמאי. מי שלא ליטף שעה שלמה קשישה כדי להרדים אותה, או ניסה במשך שעה וחצי לשכנע אותה לעבור מהסלון למיטה וללכת לישון כשהשעה כבר שתיים בלילה, והיא מסרבת בתוקף כי היא משוכנעת שהיא באוטובוס בדרך לעבודה, מי שלא ישן עם קשיש בחדר כשהוא צורח מחלומות אושוויץ - לא מבין זאת.
ובעיקר, קשיש סיעודי, ובטח עם בעיות אלצהיימר דינו סבל רע ומר. גם אם תשאירו אותו בביתכם עם פיליפינית כשכל בני הבית מתגייסים (כפי שהיה אצלנו) וכל שכן בבית אבות - הוא ירצה דבר אחד - למות. אני זוכר שסבתא הייתה זקוקה לטיפול רפואי ושהתה תקופה במרכז גריאטרי בפרדס חנה. הצוות שם היה מדהים. מעל ומעבר. ובכל זאת, אתה נכנס לשם, פותח את הדלת מבלי לדעת שאלו הם שערי גיהינום. קשישים צורחים מכל חדר. אחיות רצות מאחד לשני. נכנסתי לאחד החדרים, קשיש תפס את ידי "קח אותי, אני רוצה למות, אני רוצה כבר למות".
כשאתה רואה זאת, חווה זאת, מבין זאת - אינך יכול לחמוק מן התהייה האם לא הגיע הזמן שמדינת ישראל, עם כל הבעיות האתיות שבדבר, תעניק לקשיש הסיעודי שחייו רצופים סבל את המתנה שהוא כה כמה לה - את המוות? האם לא בשלה השעה לעולם הרבני לבחון כיצד ניתן להקל על התעללות המודרנה בקשישים? זו החמלה הגדולה ביותר שאנחנו כחברה יכולים להעניק לקרובים שלנו. לא כי קשה לנו לטפל, לא כי זה עולה כסף אלא מסיבה אחת ויחידה - אריכות החיים היא מן הקללות הרעות ביותר שהביא העידן המודרני על האדם.
גם הפיקוחים הקפדניים ביותר, התחקירים והמצלמות המשוכללות ביותר לא יספרו לכם על הזוועה בנפש הקשיש וממילא גם לא יוכלו לסייע לו. הגיע העת לשים קץ לתפיסת החיים בכל מחיר. סבתא סבלה במידה שלעולם לא אצליח לתאר במילים, צער גדול שאליו היינו אזוקים בשלשלאות החוק ובגללו לא יכולנו להעניק לה מזור.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם