ראשי » חדשות » דעות

האופציה הירדנית: לא סיפוח ולא שתי מדינות

הקהילה הבינלאומית יכולה לאיים על עמאן שהאפשרות שישראל תוותר על השליטה ביו"ש לטובת הפלסטינים מסוכנת לה לא פחות מלנו

פגישתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, והדגשתו של הנשיא האמריקני שאינו "נעול" על פתרון שתי המדינות, רק מחדדים את הצורך הישראלי בגיבוש פתרונות חלופיים לסוגיית יהודה ושומרון והצגתם. עד כה, השיח הרווח בתחום הזה נהג להתייחס לשתי אפשרויות בלבד: מדינה פלסטינית או סיפוח.

שתי האפשרויות הללו מסוכנות. הפלסטינים עצמם לא נראים מוכנים להסכים לבנות לעצמם מדינה בתנאי המינימום של ישראל – פירוז, נוכחות ביטחונית בבקעת הירדן והסכמה על סיום הסכסוך. זו הסיבה שבשנים האחרונות הם התאמצו לקבל את מדינתם מידי הקהילה הבינלאומית, תוך דילוג על הצורך להגיע להסכמות עם ישראל. הניסיון ברצועת עזה גם מלמד שלפחות בעתיד הנראה לעין, כל שטח שיקבלו הפלסטינים לידיהם ישמש להמשך המאבק נגד ישראל, ולא לבניין עצמי.
   
אבל גם רעיון הסיפוח מסוכן מאוד. מתוך מצוקת המצב הנוכחי נגררים אנשי הימין יותר ויותר לרעיון ה"סיפוח דה-לוקס": ריבונות ישראלית על השטח, תוך מתן אוטונומיה בלבד לפלסטינים, או לפחות לאלה שמחוץ לשטחי סי. על הנייר זה נשמע נהדר – יתרונות בלי חסרונות – אבל קשה לראות שהפתרון הזה אכן יעבוד. זה לא עבד בדרום-אפריקה, שאולצה בסופו של דבר לתת לשחורים אזרחות מלאה, וקשה להאמין שהפלסטינים ביהודה ושומרון יסכימו להיות אחת הקהילות היחידות בעולם שלאנשיה אין אזרחות והם אינם משתייכים למדינה כלשהי.

קשה לא פחות להאמין שהקהילה הבינלאומית תאפשר זאת לישראל. בסופו של דבר תביא החלת הריבונות ביהודה ושומרון ללחץ בינלאומי בנוסח "לכל אדם מגיע קול" בבחירות, וישראל תאולץ להעניק את האזרחות לפלסטינים, עם כל הסכנות שיש בכך לאופייה היהודי. נכון שהעולם אפשר לישראל לקיים מצב מסוג זה, עם תושבות ללא אזרחות, במשך יובל שנים במזרח ירושלים, אבל מה שניתן היה להשיג ב-1967 כבר אינו אפשרי ב-2017. מה גם, שההסכמה שבשתיקה למצב הזה בעשורים האחרונים ניזונה מההנחה שהוא זמני בלבד, שהוא חל על אוכלוסייה קטנה יחסית ושיתוקן עם הקמתה של המדינה הפלסטינית.

משום מה השיח הציבורי כמעט לא עוסק בפתרון אפשרי שלישי: מאמץ להחזיר לחיים את 'האופציה הירדנית' – דהיינו, שליטה ירדנית באותם שטחי יהודה ושומרון הנחשבים כיום למיועדים לפלסטינים. השטחים שייוותרו בידי ישראל אכן יסופחו, ולתושביהם הפלסטינים תינתן אזרחות.
 
היתרונות לכיוון הזה דווקא ברורים: אם תשלוט ירדן באזורים הללו, תיפתר המועקה המוסרית המציבה את ישראל בעימות פנימי וחיצוני קשה. הפלסטינים יהיו אזרחים בירדן, מדינה שיש לישראל איתה לא רק הסכם שלום רשמי אלא גם קשרים ביטחוניים עמוקים וארוכים, והיא אף גורם שבוודאי יסכים בקלות יחסית הן לפירוז שטחי יהודה ושומרון מצבא והן להשארת כוחות צה"ל בבקעת הירדן. הירדנים אולי יסכימו אף להמשך ההתיישבות היהודית בשטחים שיקבלו לידיהם.

נכון שהמשמעות היא שנאבד את השליטה באותם חבלי מולדת, וקיימת גם סכנה שהפלסטינים ואף גורמים אסלאמיסטיים מסוכנים ישתלטו בסופו של דבר על ירדן, אבל הסכנה הזו הרי קיימת גם כיום – והתשובות שיש ביכולתנו לספק מולה כיום יהיו רלוונטיות גם במקרה הזה.

אז מדוע האפשרות הזאת כלל אינה מדוברת? כנראה בגלל הנטייה הישראלית לעסוק רק בפתרונות שאנו "בעלי השליטה" עליהם, שתלויים רק בנו. הוויתור לפלסטינים הוא פתרון כזה, וכך גם סיפוח. 'האופציה הירדנית' תלויה כמובן גם בממלכה השכנה, וזו הבהירה היטב מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987 שאין לה יותר עניין בשליטה ביהודה ושומרון.

הסיכול שביצע יצחק שמיר להסכם פרס-חוסיין מאותה שנה הוא אכן בגדר "בכייה לדורות", אבל צריך לנסות בכל זאת להחזיר את רוח ההסכם ההוא לחיים. המדד המרכזי לנתיב המדיני של ישראל לא צריך להיות מידת ההסכמה הנוכחית של כלל הגורמים הרלוונטיים, אלא מה הכיוון שרצוי לישראל עצמה. אם נשיא ארה"ב, ורבים אחרים במערב – שכיום הרבה יותר מודעים לסכנות האורבות להם ממדינות ערביות לא יציבות – ישתכנעו שזה הפתרון המועדף, יש בידיהם מספיק כלים של גזר ומקל כלפי ירדן כדי לשכנע אותה לפעול בכיוון הרצוי.

אגב, אחד הכלים הללו הוא אזהרה ברורה לעמאן ולפיה אם ירדן לא תשתכנע לקחת אחריות על יהודה ושומרון, בדיוק כפי שמצרים הולכת ולוקחת אחריות על רצועת עזה, עלולה ישראל להילחץ ולוותר על השטחים הללו לפלסטינים. למרות הרטוריקה הפרו-פלסטינית שלהם, נדמה שהאפשרות הזו מסוכנת לירדנים לא פחות משהיא מסוכנת לישראל.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

יאיר שלג

עיתונאי ב'מקור ראשון' וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מחבר ספרים על החברה הישראלית

לכל הטורים של יאיר שלג