צה"ל הפקות בעם: משבר עמוק בין החברה לצבא
הבעיה של הרמטכ"ל אינה משפחת אזריה, אלא החברה הישראלית כולה שמראה חוסר שביעות רצון מהתנהלות הפרשה. הרמטכ"ל ינהג נכון אם יסביר את שיקוליו באירוע, את תפיסתו לגבי טוהר הנשק ואת הסיבה לפיה התנהלותו של אלאור דרשה מענה פיקודי נוקשה
פרשת אלאור אזריה, כך נראה, נמצאת בקצה הישורת האחרונה, זאת לאחר שנגזר דינו למחבוש של 18 חודשים. לכאורה האירוע עומד להסתיים, ייתכן כי יהיה ערעור, אך קשה לראות כיצד ערכאה אחרת תשנה את המצב.הפרשה הזו הייתה חריגה על רקע פרשיות שונות שחווינו בשנים האחרונות: היא תועדה ועברה בשידור כמעט "חי", היא זכתה להתערבות פוליטית כמעט באופן מידי, והיא הסתמנה כמלחמה של ממש בין צה"ל ובין אלאור ותומכיו, שלא לומר צה"ל נגד חלקים בחברה.
חשוב לנתח את התפתחות האירוע, שככל הנראה השפיעה על כל התגלגלותו, והכוונה היא למעורבות הפוליטיקאים מראשית הפרשה. טעה שר הביטחון כשהתבטא שאלאור "סרח". מילא שחרץ את דינו טרם משפט, אך הטרמינולוגיה שבה נקט מקוממת, ונותנת תחושה, גם אם ייעלון לא התכוון לכך, שהחייל נזרק לכלבים. שר ביטחון איננו מפקד, הוא איש פוליטי וכל אמירה שלו היא מילה פוליטית – על יעלון היה להבין זאת.
מעבר לכך טעו כל הפוליטיקאים שנסחפו בעקבות האמירה של יעלון - לאחר שרבים החלו לבחוש בקדרה הזו, לצה"ל לא היה מנוס מכניסה להליך משפטי "שיטהר" את האווירה. מרגע שהפוליטיקאים התערבו באירוע, לא הייתה שום דרך לנהל את הפרשה בציר המבצעי – ההליך זוהם. עם זאת יש לא מעט לקחים שצה"ל חייב להפיק מן האירוע, ובמספר מישורים: התקשורתי, המבצעי-פיקודי, והנוהלי.
במישור התקשורתי צה"ל תרם באופן מהותי להתלהטות הרוחות. במדינת ישראל שבה לוחמי צה"ל נתפסים כמעט כקדושים, מראהו של לוחם מובל באזיקים הוא מקומם, על אחת כמה וכמה שהירי שלו כוון למחבל שעד לפני שניה כמעט והרג את חברו. התנהלות נבונה יותר מצד המשטרה הצבאית הייתה חוסכת את המראה שאינו מחויב המציאות, ומרסנת במידה את התלהטות היצרים.
ניתן להוסיף לכך את התבטאותו של דובר צה"ל שמיהר גם הוא לפסוק דין – כל שנדרש היה לומר כי האירוע על-פניו נראה חמור, הוא מתוחקר בתוך הצבא, וכאשר יהיה מידע נוסף הוא יובא בפני הציבור. ההצהרות מצד צה"ל עשו ההיפך, וזרעו בקרב קהלים רבים תחושה של שעיר לעזאזל שמתנערים ממנו, וזה, בצירוף לאזיקים, מספיק כדי לטלטל את ההמונים.
סוגייה נוספת היא העברת החקירה לערוץ הפלילי – זוהי סוגיה שיש לבחון אותה מחדש. מאז תחילת העשור הקודם ישנה הנחייה שכל הרוג פלסטיני בתקרית מצדיק חקירת מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת). השאלה הנדרשת כאן היא האם האירוע דנן לא יכל להיחקר בציר המבצעי בלבד, קרי על ידי המפקדים הישירים, ולהסתיים בדין משמעתי אל מול תת-אלוף או אלוף. הבאת האירוע לזירת הדין הפלילי העלתה אוטומטית את הטרמינולוגיה של "הריגה" ו-"רצח", וגם כאן הציבור התקומם, לא מעט בצדק. קשה לקבל שחייל שירה במחבל בניגוד להנחיות הוא רוצח. בלתי קביל לחלוטין.
סוגיה נוספת שניתן לסווגה כבעייתית היא החלטת הפרקליט הצבאי הראשי לזמן ולגייס איש מילואים במיוחד לשם ניהול המשפט. החלטה זו יצרה תחושה של מלחמה, כאילו צה"ל מגייס מישהו ספציפי כדי "לסגור את העניין". הגם שהדבר לגיטימי לחלוטין, המסר שבו בעייתי, ונותן תחושה של משפט ראווה.
מעבר לכל אלו חייבים לדון בצה"ל בהתנהלות דרגי הפיקוד השונים בשעת האירוע ולאחריו- בזירה שלא נוהלה כנדרש, כאשר החייל נמצא חודשים במעצר והיחידה לא חותרת לקשר איתו, כאשר ההורים מצויים בלחץ נפשי הולך ומתעצם – נדמה שהיה כאן ואקום פיקודי.
גורם בכיר איתו שוחחתי ציין בפני שהמשפחה והחייל סרבו לאורך כל התהליך לפגוש במפקדים, אך בכל זאת, הוא חייל, ויש לו מפקד ישיר, וממתי מפקד ישיר צריך לפעול עפ"י הלך רוח? נדרשה כאן "חתירה למגע", דבר שהתבצע על-ידי אלוף משנה חזות, מפקד החטיבה, אך מאוחר מידי. הגם שניסה להוביל את הפרשה למחוזות הגיוניים יותר, הצליח להיות על-תקן "מגורש ואוכל דגים מסריחים".
פרשת אזריה, בסופו של יום נוגעת לחייל שפתח באש לעבר מחבל פגוע, בניגוד להנחיות. אלאור אזריה אינו רוצח, הוא לוחם שעשה טעות, אולי אפילו טעות חמורה. מכאן ועד מה שקרה עם הפרשה הוא מצעד איוולת אחד גדול. במצעד הזה צעדו פוליטיקאים, בעלי עניין ועוד, אולם ההפקה הייתה של צה"ל, שם בהחלטות אחרות ניתן היה לשנות את המצב, ולמנוע את הידרדרותו למשבר עמוק בין צה"ל ובין החברה, ויש משבר כזה, אין להתעלם מכך.
יעשה נכון הרמטכ"ל אם יצא לפנים ויסביר את שיקוליו באירוע הזה, את תפיסתו לגבי טוהר הנשק ואת הסיבה לפיה התנהלותו של אלאור דרשה מענה פיקודי נוקשה. עוד יותר יעשה נכון הרמטכ"ל אם יטמיע מספר לקחים שפורטו כאן: המענה ההסברתי, ההחלטה לגבי ציר התחקיר והריסון של הפרקליטות. הבעיה של הרמטכ"ל אינה משפחת אזריה, אלא החברה הישראלית כולה, שמראה חוסר שביעות רצון מוחלט מההתנהלות בפרשה.
בסופו של דבר אלאור אזריה הוא חייל לוחם בצה"ל, צבא העם. זהו לא הצבא של הרמטכ"ל, זה הצבא של כולם.
אקו"ם