גזר הדין: צה"ל נהג כמו רוטוויילר המשחר לטרף
צבא שלם נעמד על הרגליים האחוריות והשתמש בתותחים הכי כבדים, ומי האויב שלו? החייל הפשוט מרמלה. גזר הדין 'הקל' מלמד שמרגע שהצבא קיבל את הכרעת הדין לה הוא ציפה, הקילר אינסטינקט שלו נרגע מעט. ואולי בסוף צה"ל הבין את הנזק העצום שהסב לעצמו
ומה אם היו קוראים לו נמרוד פרידמן ולא אלאור אזריה? ומה אם הוא היה קצין מעוטר מסיירת מטכ"ל ולא חייל של חטיבת כפיר? ומה אם נמרוד פרידמן הקצין מסיירת מטכ"ל היה מתגורר בקיבוץ?אתם יכולים לתאר לעצמכם את בוגי יעלון מקבל את הסרטון האילם על נמרוד שהוא מטובי בחורינו יורה במחבל מנורטל ואז רץ אל בימת הכנסת, עוד לפני חקירה, עוד לפני עדות, עוד לפני הסיכוי לקבל משפט צדק ואומר בקולי קולות שצריך למצות את הדין עם נמרוד הקצין הקיבוצניק כי הוא חייל שסרח? מי שתשובתו לשאלה הזאת היא חיובית לא מכיר את הצבא, או את המדינה, או ששקר בנפשו.
אלאור אזריה: סיכום האירועים (עריכה: עלאא עאקלה)
קבלו את ישראל שומר: קצין מעוטר, איש קיבוץ, מטובי בחורינו שירה בגבו הבורח של נער פלסטיני בן 17, לא הזעיק עזרה כשהנער גסס על הרצפה (למרות שהוא מחויב לעשות זאת) והסתלק מהמקום. הנער מת לאחר מכן באמבולנס של הצבא האדום.
בואו נשווה בין שני המקרים: ישראל שומר הוא קצין משופשף עם ותק, אלאור חייל צעיר בן 19 נטול ניסיון
שומר ירה בנער בריא בן 17 שכל חייו לפניו, אלאור ירה במחבל גוסס שספק אם היה נשאר בחיים גם ללא הירייה המפורסמת.
על פניו לפחות, נדמה שאם אנחנו מביאים בחשבון את עקרונות טוהר הנשק ואת ערכי צה"ל – שומר היה צריך לקבל עונש חמור בהרבה מזה של אזריה. שומר לא נענש. נגד שומר אפילו לא נפתח משפט. שומר טען בהתחלה להגנה עצמית אבל מישהו בצבא לחש לו באוזן שזה לא אמין כי הוא היה חמוש והנער שברח ממנו היה בלי נשק, ולכן שומר ללא הסבר מניח את הדעת שינה את קו ההגנה שלו וטען לנוהל עצירת חשוד.
הצבא קרץ לו קריצה של מביני עניין ולא העמיד אותו על הסתירה העצמית, יש להניח שגורמים פנימיים בצבא יעצו לו בעצמם לשנות את הגירסה כדי שהוא יצא ללא פגע. והוא יצא ללא פגע, ואפילו קודם במערכת הצבאית.
והנה הפנינה האמיתית – המקרה של שומר והמקרה של אזריה אירעו בזמן סמוך, למעשה באותם ימים בדיוק בהם צמרת צה"ל בניגונו של בוגי יעלון זעקו על ערכים כמו טוהר הנשק ומילוי פקודות, התיק של שומר נסגר באופן רשמי.
אותו רמטכ"ל, אותו בוגי יעלון, אותם ערכים וראו זה פלא - יד אחת מחטיפה ללא רחם בנער מרמלה, יד שנייה מלטפת באהבה את הקצין המובחר איש הקיבוץ.
וגם ללא השוואה לשומר, היחס של הצבא לחייל הזה שנקרא אלאור אזריה צריך להקפיא את הדם של כל הורה ששולח את ילדו לצבא – הגיוס הזה של עורך דין פרטי כדי לוודא הרשעה, ההרשעה מראש של שר הביטחון ושל הרמטכ"ל שמנעו ממנו את חזקת החפות שניתנת לאנסים ורוצחים מהסוג הנלוז ביותר, ההתעלמות מהעובדה שעדי תביעה רצו בזמן העדות והשפיעו מעל דפי העיתון או בהרצאות על עדים אחרים, ההתעלמות מכך שמערכת המשפט הצבאית כפופה למנגנון ואם ראש המנגנון אומר "אשם" עוד לפני תחילת המשפט אז יש להניח שזה מהדהד בראשם של השופטים שהמשכורת שלהם או הקידום שלהם תלוי במפקדים האלה, ההתעקשות על המילה "רוצח" כאילו שלא מדובר בחייל שאנחנו שלחנו לשם.
צבא שלם נעמד על רגליים אחוריות והשתמש בכל התותחים הכבדים שלו כמו רוטווילר המשחר לטרף, ומי האויב שלו? החייל הפשוט מרמלה.
גם כשאמו של אלאור הפכה ל-38 קילו של עצבים חשופים, גם כשאביו אושפז, גם אז הצבא המוסרי בעולם סירב לשמוע על עסקת טיעון. הוא רצה הרשעה, הרשעה מפוארת, הוא רצה לכופף עד הסוף, הוא רצה ניצחון מוחץ.
קל למחוץ אנשים כמו אזריה, נערי פריפריה שהחלום הגדול שלהם הוא שירות קרבי. אנשים כמו אלאור יכולים רק לחלום על תפקידים זוהרים בחיל המודיעין נניח, הרי לשם נשלחים נערים ונערות מבתים טובים שאינם ממוקמים ברמלה. בשביל נערים כמו אזריה חטיבת כפיר נטולת הזוהר היא כרטיס הכניסה היחיד לבונטון של החברה הישראלית.
ואפרופו החברה הישראלית – אחוזי התמיכה של החברה הזאת כלפי אזריה עמדו על 70% ביום הכרעת הדין.
באולפנים הממוזגים של הטלוויזיה עיקמו את האף מול הנתון הזה ומלמלו את הקלישאות החבוטות על ישראל הגזענית. אבל העם הזה חכם יותר מהתקשורת שמתיימרת לייצג אותו. העם הזה ראה את המורכבות. העם הזה לא הסתפק בכותרת "הוא רצח, מה כלכך מסובך פה?", העם הזה ברובו לא חשב שאזריה גיבור, אבל גם לא חשב שהוא רוצח ואם השמאל היה רק קצת פחות שבוי של עצמו – זאת הייתה יכולה להיות השעה היפה ביותר שלו.
המקרה של אזריה היה יכול להיות אחד המקרים הבודדים שבהם השמאל היה יכול לגייס את המרכז ואת הימין המתון של החברה הישראלית בצעידת שכם אל שכם ברחובות ישראל תוך אמירה קולקטיבית – 'עד כאן'.
'עד כאן' כי הכיבוש משחית, או 'עד כאן' כי אי אפשר לתלות את האשם רק בחייל הפשוט שנמצא בקצה השרשרת, או 'עד כאן' כי עד שתביאו לנו פיתרון אמיתי למצב המטורלל שאנחנו נמצאים בו – אנחנו, כולנו, שמאלנים, ימנים כגוף אחד ששולח את ילדיו לשרת בצבא לא נאפשר לכם להשתמש בילדים האלה ככלי מירוק לאוזלת היד שלכם.
אלאור אזריה היה יכול להיות הזדמנות מצוינת לאחדות של עם מול הגנרלים והפוליטיקאים שמנהלים אותו.
במקום זה הוא הפך לעוד גורם מפלג, ש.ג. חבוט, טרף קל, החשוד המיידי, קורבן של תחלואי החברה הישראלית, הילד שצועק המלך עירום.
גזר הדין "הקל" יחסית מעיד אולי על כך שמרגע שהצבא קיבל את הכרעת הדין לה הוא ציפה, הקילר אינסטינקט שלו נרגע מעט. ואולי גורמי הצבא החלו להבין, מאוחר מדי, את הנזק העצום שהם הסבו לעצמם. ההחלטה להגיש ערעור מראה שגם אלה שאמורים להגן על אזריה, נלחמים על חשבונו בזירה האידיאולוגית – מרגע הגשת הערעור האפשרות להמתקת העונש נמחקת לאזריה.
כך, כמי שמנהלים על גבו מלחמת עולם בין ימין לשמאל, הופך אזריה החייל הפשוט מרמלה לגיבור, אבל רק בעל כורחו.
אקו"ם