ראשי » חדשות » דעות

איך זה לראות תל חרב ולדעת שזה היה ביתך?

אין בי אפילו צל של יומרה להבין לעומק מה מרגיש אדם למראה דחפורים שהופכים את ביתו לגל חורבות, אבל נצח, אחד מתושבי תשעת הבתים שפונו בעפרה, לימד אותי שיעור שלעולם לא אשכח

את בוקרו של היום (ד') המר הזה העברתי בביתם של נצח ואסתר ברוט, שכנים וחברים, תושבי אחד מתשעת הבתים בעפרה שאותם ציווה בג"ץ להרוס.

הרבה דברים אפשר לומר על בית משפחת ברוט, שום דבר מהם לא יענה להגדרה "זמני". הבית מעוצב בדיוק לטעמם של בעליו עם נגיעות אישיות של אסתר, אדריכלית במקצועה. החל מהריצוף ועד לחללים, לאריחים ולגופי התאורה, הכול מושקע, הכול בטוב טעם ובמחשבה על הפרטים הקטנים, הכול אומר קבע והרושם שמקבל המתבונן מבחוץ הוא בדיוק הרושם שביקשו נצח ואסתר שיתקבל: זה ביתנו, כאן נגדל את ילדינו ולכאן יגיעו גם נכדינו לבקר. לבג"ץ היו תכניות אחרות עבורם. 
 
אין בי אפילו צל של יומרה להבין לעומק מה מרגיש אדם למראה דחפורים שהופכים את ביתו לגל חורבות. דחפורים עם לוחית רישוי של המדינה שלו, באבטחת שוטרים האמונים על שלומו ובסיוע מעטפת של הצבא, שהוא חלק בלתי נפרד ממנו. זה לא טקסט פוליטי, לכן אפסיק כאן בתיאור מעגל העיוות הזה, אך בדיוק על רקע זה, ההתנהלות של נצח ואסתר ושל שכניהם בבתים האחרים ראויה להערצה. לא פחות.

עוד בטרם הגיעו השוטרים וביקשו מאתנו לפנות את הבית, ידעו נצח ואסתר היטב כי בכוונתם לצאת על רגליהם, בראש מורם, גם אם בדמעות. בבית שלהם לא תהיה מלחמה, וכל עוד הם בעלי הבית, הדברים יתנהלו כפי שהם חושבים לנכון. שניהם בשליטה מלאה, וחידה היא לי מאין שאבו את הכוחות.

לא נצח ולא אסתר הילכו בינינו אבלים וחפויי ראש. ההפך הוא הנכון, אני הייתי זה שהביט בבעתה על השוטרים המתקדמים לכיוון הבית כשנצח טפח על שכמי, חייך ושאל אם הכול בסדר. כן, ברור שהכול בסדר, נצח, הבית שלי מרוחק מכאן כמה וכמה רחובות, אליו הדחפורים לא יגיעו ואני לא הולך לצפות מחר בגל של אבנים ולדעת שהתל החרב הזה היה ביתי, כך חשבתי בלבי ולא אמרתי. רק הנהנתי משהו שאינני זוכר, כי לא הצלחתי להוציא מפי יותר מזה.
 
כשהשוטרים נכנסו פנימה, נצח ואסתר ביקשו לדבר, ורק קולם הנסדק העיד מעט על המתחולל בנפש. בקול רועד הצהיר נצח שמכאן אנו ממשיכים קדימה, נישאים על גב העבר של אבותינו ומביטים לעבר העתיד של ילדינו. "גם אם יש ייסורים וכאבי גדילה, ויש כאבים, ויש ייסורים, אנחנו מסתכלים קדימה כי אנחנו מאמינים שכאן זה הבית שלנו". כך אמר נצח תוך שהוא נלחם בבכי המאיים להתפרץ. "אנחנו ניקח אבן מתוך ההריסות והיא תהיה אבן הפינה של הבית הבא שלנו כאן בעפרה", הבטיחה אסתר, "הבית הבא שלנו יהיה גדול יותר, יפה יותר, עוצמתי יותר וקבוע יותר", הוסיפה, וכיוונה כמובן, בהמשך ישיר לדבריו של נצח, לא רק לבית הפרטי שלה, אלא גם לבניין העם והארץ.

אינני נוטה להתרגש ממילים גדולות ומהצהרות עידוד כלליות, אך משהו בתוכן הדברים ובאופן הדיבור שלהם גרם לי להאמין להם. להאמין שההרס והחורבן שלהם ושל שכניהם הוא בחזקת בעיטה, בעיטה כואבת מאד, אבל כזו שתעיף את כולנו קדימה ורחוק. "פס האטה" כפי שהיטיב להגדיר זאת נצח, שלאחריו מאיצים בכל הכוח.
 
בבוקר היום הזה, בבית משפחת ברוט, דמעתי כהוגן, לא לבד כמובן. כולם סביבי התייפחו. בכי שהחל עוד בטרם נכנסו השוטרים, התחזק עם הדברים המרגשים של נצח ואסתר, דברים שיצאו מהלב ונכנסו אל הלב, והגיע לשיא עם שירת "התקווה" בקול אחד עם השוטרים שבאו לפנות את יושבי הבית. יש מביננו שיטענו שאינם "ניצים" מספיק, שהם אינם נלחמים עד חרמה ושהחיבוק שלהם את השוטרים מיותר. אינני מתווכח עם תפיסות שונות ואין לי את הכלים לדעת איזו גישה הביאה יותר תועלת להתיישבות. באופן אישי, התחושה האופטימית שליוותה אותי בצאתי משם, זו שהייתי כה זקוק לה, וזו שכולנו זקוקים לה על מנת להתקדם הלאה אחרי ימים כאלה, לא הייתה מתקבלת בעוצמה דומה מול מראות של ניגוח אחים אלה באלה, מתיישבים מול לובשי מדים. בזה אני משוכנע.

"קחו אתכם משהו מהאהבה והשמחה שספוגים כאן בקירות הבית" ביקש נצח בקול סדוק. אני לקחתי. ולקחתי אתי לדרך גם מעט מהאופי המיוחד ומהתכונות היקרות של אלה הנעקרים מהבית.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

טור אורח

Nrg מעניק במה לכותבים אורחים

לכל הטורים של טור אורח