דו"ח המבקר מוכיח: בנט צריך לשבת במשרד הביטחון
בניגוד לעמדת יעלון, לפיה היעד הישראלי הוא בסך הכול הארכת ההפוגות בין סבבי הלחימה, בנט ורבים אחרים חושבים שצה"ל מסוגל ליותר מאשר הפצצות שטיח על עזה. אולי הגיע הזמן לתת צ'אנס ליחיד שצדק ב"צוק איתן"?
בשתי מילים: ליקוי מנהרות. בשני משפטים: המידע המודיעיני מפורט, הסכנה ברורה ומידית וההתראה מהבהבת. אף על פי כן, מי שאמורים להסיק את המסקנות, לא נוקטים בפעולה הנדרשת, כלומר לא מכינים את המענה הנדרש לסכנת המנהרות. זו השורה התחתונה של דו"חות המבקר על "צוק איתן".
לא בגלל המלחמה שהייתה אלא בגלל זו שתהיה, הדו"חות האלה חשובים. בעצם הימים האלה שוב מדרדר המצב מול עזה. בצפון, נסראללה מדבר על היום שאחרי המלחמה בסוריה. פטרוניו בטהרן חוששים מעימות ישיר עם ארצות הברית ולכן עשויים להפעיל את הפרוקסי שלהם, חיזבאללה, נגד הפרוקסי של אמריקה, אנחנו. מלחמה, גם זו אחת המסקנות העולות מהדו"ח, יכולה להידלק גם כאשר כל האינדיקציות והמוטיבציות מלמדות ששני הצדדים לא רוצים בה.
לכן צריך ללמוד את הדו"ח על שני חלקיו, כי מי שלא בודק היכן טעה לא יודע מה עליו לתקן, ומי שלא יודע מה עליו לתקן נידון לחזור על הטעות. זה מה שקרה לצה"ל, שהופתע מ"שמורות הטבע" של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, ובכל זאת הגיע לא מוכן להתמודדות עם מנהרות חמאס ב"צוק איתן". גם את זה כותב המבקר.
אז נכון שבכל מלחמה יש תקלות והן בלתי נמנעות. צריך גם לומר שהטעויות ב"צוק איתן" אינן אסוניות בסדר הגודל של מלחמת יום הכיפורים או מלחמת לבנון השנייה. ברור גם שחיילי צה"ל ומפקדיו מקדישים את חייהם לביטחון ישראל, ולכן גם כאשר מבקרים אותם יש לעשות זאת בכבוד ומתוך הערכה רבה. ובכל זאת, שאלות רבות וקשות עולות מהדו"ח, הן על הפיקוד הבכיר של צה"ל, הן על הדרג המדיני.
דו"ח המבקר: המידע שלא הועבר לקבינט (עריכה: עלאא עאקלה)
מדוע באופן שיטתי הוסתר מידע מודיעיני אסטרטגי מהקבינט? כיצד קרה שכולם ראו את המנהרות אבל לא הפנימו את הסכנה הנשקפת מהן ולא נערכו להתמודד עמן? מה ההסבר לכך שכל קברניטי הביטחון מצדדים בהפצצת פירי המנהרות בניגוד להמלצתם המקצועית ימים ספורים קודם לכן - הפצצה שהאריכה וסיבכה על פני שבועות את המבצע הקרקעי לאיתור המנהרות?
ומעל לכל - מדוע יעלון וראשי צה"ל המשיכו לזמר את המנטרה, "חמאס לא מעוניין בהסלמה", אם שב"כ, מידע אחר, ובעיקר המציאות סיפרו את ההפך הגמור והביאו למלחמה בת 53 ימים?
משפט אחד מיצה את יחסו של ראש הממשלה לקבינט שעל פי החוק היה אמור להיות המנהל האסטרטגי של "צוק איתן". "אני ושר הביטחון מוסמכים בלאו הכי מהחוק לעשות מה שאנחנו רוצים", כלומר לא סופר אותם.
היחס הזה של נתניהו לא התחיל ב"צוק איתן". כבר עם כינון הממשלה ההיא היו דיבורים מסביבתו על "קבינט צעיר וחסר ניסיון", ועל "מצב שמלבד ביבי ובוגי אין מי שינהל מלחמה אם תפרוץ". בנט מכאן ולפיד מכאן כפו את נוכחותם בממשלה על נתניהו וקראו תיגר על מנהיגותו. נתניהו, בתגובה, מידר אותם וגם את יתר חברי הקבינט. זה הרושם העולה מהדו"ח ומי שהיה אז בעניינים זוכר שכך נוהלו הדברים.
נתניהו עצמו, והמערכת שמתחתיו בהוראתו, נמנעו מלספר לקבינט על חומרת הסיכון הנשקף מן המנהרות, על מידע מודיעיני קריטי ששינה לחלוטין את תמונת המערכה וגם על פערי מידע מהותיים. כלומר, פעם אחר פעם, השרים קיבלו החלטות בלי שהם יודעים מה שבאמת קורה.
בדו"ח עצמו מצליח נתניהו לגלגל על צה"ל את האחריות לקביעת סדר היום בקבינט, ואולם ברור שזה בלוף. רק ראש הממשלה קובע מי ידבר ועל מה. ומסיבה לא ברורה, כנראה סוג של ליקוי מאורות, לא הוא ולא הכפופים לו הציגו באופן הנדרש את סכנת המנהרות.
וכך השרים לא ידעו שמערך המנהרות מוכן לפעולה, לא ידעו שמערכת הביטחון הגדירה אותן כ"סכנה אסטרטגית", ולא ידעו שיש התראה ממוקדת על כוונת חמאס להפעיל אותן. הם גם לא ידעו שהפצצת הפירים - מהלך שנעשה באישורם על פי בקשת ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל - נעשית בניגוד להמלצות ותעלה לנו אחר כך מחיר יקר.
עוד קודם לכן, נתניהו התייעץ איתם על ההחלטה לעצור מחדש את משוחררי עסקת שליט - מהלך שאפילו שר הביטחון יעלון לא ידע עליו.
אך אשמה חמורה עוד יותר המונחת על כתפיו של נתניהו היא אי קביעת יעד אסטרטגי מול עזה. הדו"ח מתאר מצב מדהים שבו הממשלה, כלומר העומד בראשה, לא קובע מהו היעד האסטרטגי. הדברים מגיעים עד כדי כך שהרמטכ"ל גנץ ממש מתחנן באחת הישיבות לקבל הגדרה מנתניהו והשרים, אך זו לא ניתנת. ואם כך, בשביל מה בכלל צריך ממשלה?
שלישית, המנהרות. נתניהו כתמיד זיהה נכונה את הסכנה. אמנם כמעט לא בקבינט אלא בפורומים אחרים הוא עסק בהן ביסודיות אלא שכמו במקרים רבים אחרים, ראש הממשלה לא השכיל לרתום את המערכת לפעולה. אפילו כשכבר הנחה את הצבא לגבש תוכניות, ההנחיה מוסמסה. רק בנט, כן שוב פעם בנט, הצליח במחיר התנגשות חזיתית עם יעלון, להזיז את נתניהו מהפסיביות.
בסופו של יום צריך לומר שגם נתניהו וגם יעלון, שמיד ידובר, בו הביאו לניצחון. חובה גם לציין לזכותם את ההדיפה המדהימה בתעוזתה של יוזמת ג'ון קרי להפסקת אש על פי תנאי קטאר וטורקיה - פטרוניו של חמאס. היה זה מהלך יוצא מן הכלל. אבל, ההצלחה בסיכום הכולל לא אומרת שלא היה מה לשפר. הרי נתניהו עצמו הודה אתמול שפעל לתקן ליקויים.
קשה להבין מה קרה לו למר ביטחון ב"צוק איתן". הוא מצדו משוכנע עד היום שנהג במקצועיות ובאחריות מהרגע הראשון ועד האחרון. יש לו תשובות לכל השאלות שהמבקר והציבור מפנים אליו. למרבה הצער הן לא מספיק משכנעות. כשם שחשב כרמטכ"ל ש"הטילים של חיזבאללה יחלידו" כך הוא בטוח עד היום ש"המנהרות היו בשליטה".
גם על קביעותיו לאורך ימי הלחימה "חמאס לא מעוניין בהידרדרות", הוא לא מתחרט. זה היה המידע המודיעיני, הוא אומר ואפילו צודק. לטענתו רק מיסקלקולציה בין חמאס לבינינו גרמה לדברים להתפתח אחרת. אליבא דיעלון, הביקורת נגדו ונגד הצבא נולדה נגועה בפוליטיקה של בנט, שהמבקר בתום ליבו נפל בשביה.
עם כל הצער שבדבר אי אפשר לקבל את הקו הזה. המנהרות היו ועודן סכנה נוראה, ודווקא מיעלון, שעוד כרמטכ"ל עסק בהן, היה מצופה לצפות את פני הרעה. הראייה שבניגוד להמלצתו הראשונית גם הוא בסופו של דבר תמך במבצע הקרקעי נגד המנהרות. ואפילו אם מקבליו את הסבריו, הדי מפותלים יש לומר, שעיכב את המבצע הקרקעי עד שיבשילו ההכנות אליו, לא מובן מדוע הפציץ את הפירים.
מאידך, אם חשב שלא יהיה מבצע קרקעי מדוע גייס עשרות אלפי חיילי מילואים ובעצם כיצד יתכן שפסל אותו מראש? משהו במבנה הלוגי של הטיעונים האלה לא מתיישב.
אין מנוס מהמסקנה שיעלון, לא הפנים את סכנת המנהרות, לא הנחה את הצבא להתכונן אליה ולא הציג את חומרתה בקבינט. הוא גם הסתיר מהשרים את הדעות השונות בצבא אודות הצעדים הנדרשים מול חמאס.
למעשה, עד למבצע הקרקעי נגד המנהרות, שנולד כאמור בגלל האובססיה של בנט, יעלון יחד עם נתניהו וגנץ, הובילו את הקבינט להחלטות שגויות כשהשרים לא באמת מבינים מהם פני המערכה. בין אם בעצמו לא הבין את פשר ההתרחשויות ובין אם הבין אך לא רצה לומר, זהו מחדל מצער, במיוחד עבור איש עתיר זכויות כמוהו.
אם יש מישהו שלפחות חלק מהאשמה מוטלת עליו לשווא, זהו הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ. ראשית, בניגוד לקביעת השופט שפירא, ברור שרק ראש הממשלה קובע מה ייאמר ומה לא ייאמר בישיבות הקבינט. הטלת האחריות בעניין זה על הצבא והעומד בראשו, די מגוחכת.
לא זו אף זו, גנץ נאלץ לנהל את הצבא, ואחר כך את המערכה, כאשר מעל ראשו ממשלה וראש ממשלה שלא לוקחים אחריות. הוא התחנן כאמור לקבל יעד אסטרטגי וקיבל כזה מבוגי אך לא מנתניהו. הוא, שכזכור נקרא לדגל אחרי שכבר פשט מדים, נתן את כל מה שיש לו, ניהל היטב את הצבא ובסך הכל הציג תוצאות טובות. האחריות לתקלת המנהרות מוטלת בראש ובראשונה על יעלון, השר האזרח שאמור היה לפקח על המערכת שמתחתיו ולבדוק היכן היא שוגה.
לכל הצמרת הפוליטית שניהלה את "צוק איתן" - נתניהו, יעלון, ליברמן - יש שתי סיבות טובות להשמיץ את נפתלי בנט. האחת, בנט עשוי לתפוס את המשבצת הפוליטית שהם מבקשים עצמם כמנהיגי הימין. השנייה, בנט צדק.
הוא צדק כשיזם והביא לביצוע את המהלך להחזרתם לכלא של משוחררי עסקת שליט. הוא צדק כשכפה על נתניהו, על יעלון ועל צה"ל את המבצע "לשלול את המנהרות", כפי שהתבטא בקבינט. יתירה מכך, הוא צדק כשדרש בנאומו המפורסם ב-INSS ניעור של הצבא, חשיבה מחוץ לקופסה, יוזמה וחתירה לניצחון.
כי עם כל הכבוד לצה"ל, ויש כבוד, כל העם צבא וכל ישראלי יודע כיצד הצבא מתנהל. הכבדות, הסרבול, המרובעות וחוסר המוכנות - כולם ניכרו היטב ב"צוק איתן". בסוף, היה זה חמאס שהפתיע אותנו ולא אנחנו אותו, ממש כמו שחיזבאללה במלחמת לבנון קרא מראש את צעדינו ואנחנו פעלנו בדיוק כפי שציפה.
אז נכון שבסוף גם במלחמת לבנון וגם ב"צוק איתן" סחטנו איכשהו את הניצחון, וזכותם של נתניהו, יעלון וגנץ לחשוב שזה המקסימום שאנחנו מסוגלים להשיג. בנט ורבים אחרים, חושבים שצה"ל מסוגל ליותר, שעם 60 מיליארד שקל בשנה אפשר להביא מהלכים קצת יותר נועזים מאשר הפצצות שטיח על עזה.
מי שהיה שר החוץ ב"צוק איתן" לא קיים בדו"ח המסקר את המלחמה. לא ניכרת השפעה שלו על הדיונים, ועושה רושם שבוויכוחים בין בנט ליעלון הוא עמד מן הצד. למעט הסיסמה "לכבוש את עזה", לא נראה שנקט עמדה כלשהי. אלא שיודעי דבר מספרים כי ברגע האמת גם ליברמן נרתע ממבצע כיבוש מלא.
לבקשת שרי הקבינט, הצבא הסביר שמניין ההרוגים יעמוד על מאות והעלות הכספית תהיה לא פחות משישה מיליארד שקל בשנה. אחרי שהנתונים האלה הוצגו ליברמן פשוט עזב את החדר וההצעה לכיבוש מלא לא עלתה שוב. אותו ליברמן מכהן עכשיו כשר הביטחון וממשיך את מדיניות השימור של חמאס כמי ש"צריך לעשות שם סדר" כלשונו אתמול. עקביות אין פה.
הרבה דם רע זורם מאז "צוק איתן" בין היריבים הגדולים, יעלון ובנט. אך אם שמים בצד את הפוליטיקה ומקשיבים לשני האישים, למדים שיש ביניהם הבדלי תפיסה עמוקים. יעלון, גם ב"צוק איתן" וגם כיום, לא מחפש את הניצחון המהדהד, לא את הכרעה ולא את ההישגים גדולים. הוא מסתפק בשקט.
לדידו, מלחמת העצמאות עדיין נמשכת ולכן היעד הישראלי הוא בסך הכול הארכת ההפוגות בין סבבי הלחימה הבלתי נמנעים. הוא שב ומזכיר ששלושה שבועות אחרי מלחמת ששת הימים, המצרים כבר חידשו את האש. ואם כך, מה תועלתו של הניצחון הגדול.
בנט, אולי בגלל הגיל, הרקע או הניסיון, חותר להישגים ומאמין שאפשר לנצח. בשביל זה יש צבא, הוא שב ואומר. לכן בנט התעקש כאמור על "שלילת המנהרות" כלשונו, דבר שלבוגי בכלל לא היה חשוב.
בינו לבינו, גם כיום יעלון לא בטוח שהיה צריך לצאת למבצע הקרקעי נגד המנהרות. "הרי גם היום הן עוד ישנן", הוא אומר ואם כך במה הועלנו? ובכלל, גם לחיזבאללה יש טילים וגם המצרים מחזיקים צבא – אז נצא נגדם למלחמה יזומה?! יעלון שואל רטורית.
גישתו של יעלון כמובן לגיטימית אך בעיניי נכשלה. קודמו בתפקיד, אהוד ברק, הוביל את תפיסת הסבבים והיא לא הוכיחה את עצמה, לא בלבנון ולא בעזה. כשמסתפקים בהרחקת הסבב האויב יודע שלא נשקפת לו סכנה, ולכן אינו חושש לצאת למערכה כשהדבר נוח לו. זה הרי הדפוס מול עזה כבר עשר שנים, כפי ששב ומתברר בעצם הימים האלה.
בתנאים שנוצרו הגיעה השעה לתת צ'אנס לגישה של בנט. בשביל זה לא צריך למנות אותו לראש הממשלה. די אם יחליף את שר הביטחון, זה שלא הורגש ב"צוק איתן".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם