פינוי תשעת הבתים: האבסורד יהפוך לנחמה
אלה לקחו לבנה אחת, לייסד ממנה את מעונם החדש. אלה לקחו את המזוזה. באצילות ובנחישות יצאו המשפחות מתשעת הבתים, והיישוב ההומה שחיכה להן בחוץ הבטיח שתל החורבות שנפער במרכזו לא יעצור את הפרחת השממה
ברגע מסוים במהלך יום הפינוי של תשעת הבתים בעפרה, נראה היה כאילו גם השוטרים במקום לא באמת יודעים מה לעשות עם המפונים – לא עם בעלי הבתים וגם לא עם קרוביהם ותומכיהם שבאו מרחבי היישוב והארץ. כאן, בשכונת גבעת-צבי שבעפרה, אין מחסום כיסופים מרוחק לסגור מאחורינו, אין הר עמונה לחסום אליו את הגישה. כאן יש שכונה חיה ותוססת, שכנים במרחק עשרה מטרים מפה, דיירים מעבר לכביש משם.
מכירי המתאר, כמו גם אלה שנחשפו אליו רק בימים האחרונים, עדיין מנסים להבין את הרציונל שמאחורי ההרס, ללא הצלחה. המספרים הזוגיים ברחוב דן נידונו לחיים, המספרים האי־זוגיים לחורבן. הבתים הפנימיים של רחוב ראובן המורחב להרס, הבתים החיצוניים שמולם לפריחה. משפחה אחת מוצאת מביתה, ומיד עוברת לתמוך במשפחה אחרת. הדמעות עדיין עומדות בעיניים האדומות, הגוף עוד רועד ולא מצליח להתייצב כמתוכנן, אבל לאן כבר אפשר ללכת עכשיו, הרי הם באמצע השכונה.
התומכים שהגיעו הנה מקרוב ומרחוק עוברים מבית לבית, מתמקמים בסופו של דבר לצד אחת המשפחות לפי בחירתם. וכל משפחה ומשפחה והסיפור שלה, וכל בית ובית עולם ומלואו. שתי בעלות בית שהן דור שני בעפרה, והעולים החדשים מצרפת שהגיעו לפני שמונה שנים וחצי; אלה שגדלו בעיר ואלה שגדלו ביישובים הסמוכים; זו שילדה לפני שבועות בודדים, וזה שנפצע ב"צוק איתן" והפך לנכה צה"ל. כולם שכנים, כולם אהובים, והלב רוצה להיות אצל כולם בו זמנית ולא יכול.
ערב הפינוי עוד הסתובבו חברי היישוב מבית לבית, כמו בסבב סוכות של הילדים – אומרים שלום, נותנים חיבוק, שותים משהו או מתכבדים בעוגיות. נצח ואסתר ברוט קיבלו אותם כשהם מנסים לשמור על חיוך תמידי. חודשים ארוכים של מאבק הביאו אותם לרוץ מרשת תקשורת אחת לאחרת. הזוג שבנה כאן את ביתו מיד כשנישא, תמרן כעת בין העבודה האינטנסיבית, גידול שלושת הילדים הקטנים והקרב על הבית. ביום שני בערב כבר התרוקן הבית המטופח מרוב תכולתו, אבל את הקולות ואת רחשי הבית אי אפשר היה לקחת ממנו. בשעה האחרונה בביתם ביקשו בני הזוג ברוט להישאר עם מעטפת משפחתית של האחים בלבד. הם התחבקו, שרו ויצאו לאטם. אסתר ונצח לקחו לבנה מהבית, מבטיחים להתחיל ממנה את בניית הבית החדש שיקימו כאן, בעפרה. אפילו הכוחות בשטח לא עמדו במחזה האצילי הזה, וירדו אל הכביש הראשי במבט מושפל.
בבית הסמוך קארין ומישל בן־שושן מחבקים את החברים והחברות שבאו לתמוך. קארין מחייכת לכולם תוך שהיא מושכת כתפיים בהכנעה ואומרת במבטא צרפתי כבד: "באנו לישראל כדי לבנות, לא חשבנו שנהרוס כאן". מתחת לבית, על הכביש, מביטים אליה לוחמי מג"ב ושוטרי משטרת ישראל. בעוד שעה קלה הם יכתרו את ביתה ויחלו בהוצאת המשפחה ושאר הנוכחים. כרגע הם מציצים לעברה במבט מתחמק, ומדי פעם מי מהם אומר לנוכחים: "אתם חושבים שאנחנו רוצים להיות כאן?"
בשבוע הבא, מספרת בן־שושן, הבת שלה מתגייסת. אנחנו מאחלים לה הצלחה, נותנים עוד חיבוק ושואלים אגבית "איפה היא תשרת?". בן־שושן שולחת חיוך נבוך, מפנה אצבע אל מעבר לגדר, ואומרת "מג"ב".
בבית לידה מקיפים חברים ואוהבים את שירה דלפן במעטפת חמה במיוחד. לפני כשנה, כמה פעולות קריטיות שביצע דוד בעלה הצילו את חייו של הילד נאור בן־עזרא, שנדקר בפסגת־זאב. אז קיבל הדוקר בן ה־13 את מלוא תשומת הלב התקשורתית, אולם משפחת בן־עזרא לא שכחה את דלפן הפרמדיק שלא איבד עשתונות, וגם בכירי מגן דוד אדום לא שכחו אותו. בשבוע שעבר, אחרי שכנועים רבים, הוא טס למסע הסברה לטובת מד"א. בעיה בדרכון עיכבה אותו בארה"ב ביום המשמעותי כל כך לו ולמשפחתו. רק בשעות הערב הגיע אל אשתו וילדיו, מודאג וכואב. כמה שעות קודם לכן נשאה שירה נאום פרדה מרגש מהבית, והודתה לנוכחים שבאו לחבק ולתמוך, מוצאת בהם נקודת אור אחת גדולה בתוך סבך החושך.
במשפחות אטון ואלדר, האמהות הן בנות עפרה. תמר אלדר היא בתו של הרב אבי גיסר, רב היישוב. לתות אטון זהו גירוש שני: משפחתה היא ממפוני סיני. את בעלה הכירה בגינות־אריה, שכונה שנהרסה גם היא. שתי המשפחות ותומכיהן, כמו גם השכנים בבית משפחת פרי, יצאו בגב זקוף ושפוף כאחד. גאים ואוהבים את הארץ, כואבים בכל נפשם וגופם את ההרס המיותר הזה, בלבה של שכונה, באם היישובים שחוגגת השנה את שנתה ה־42.
המתאספים בבית משפחת יהודה נעו בין שירים קורעי לב של בקשה ותחינה לרחמי שמיים - לבין ריקודים עוצמתיים, מלאי אמונה ותקווה. שם שימשו בבליל דתי־לאומי אופייני שירי "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות" ו"כי לא ייטוש השם עמו ונחלתו לא יעזוב"; "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" ו"הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך" – והכול באותה דבקות אמונית זועקת לשמיים. כמו מזג האוויר המתעתע שנע בין גלי חום לקור, מטפטוף פתאומי לשמש לוהטת, גם הבעות הרגש והסיפורים שבין השירים דילגו פתאומית בין בכי לבין חיוכים רחבים, בין העלאת זיכרונות משעשעים מהחיים בבית החם הזה לבין הספדים על אותו בית ממש, בהכרה עדיין לא לגמרי נתפסת שכבר היום יינעל השער; שעוד השבוע הוא יהפוך לתל חורבות בטבורה של שכונה מלאת חיים.
דקות בודדות לאחר שנכנסו למקום שניים מאנשי כוחות השיטור, עלה על כיסא ראש המשפחה - הרב ניר יהודה, ראש מכינת לפידות - ופנה לעשרות הרבות שמילאו את חלל הבית. הוא ביקש שלא להתנגד לפינוי אלא לצאת מהבית על הרגליים, בראש מורם. "תלמידה שלי אחראית על אחד המערכים בפינוי", סיפר. "אח שלי בכיר במשטרה ואולי הוא פה בחוץ. אני לא יכול לפגוע בהם. זו היד השנייה שלי, אני לא יכול לפגוע עם יד אחת מהגוף ביד האחרת". הוא נפרד מחדר הלימוד שלו במילים קורעות לב שנכתבו בצל חורבן בית שני, אסף מהקיר אבן ממוסגרת מירושלים של אותם ימים, וכל הנוכחים שרו עמו את המילים החרוטות במסגרת: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב".
גם כאן יצאו הנוכחים, לבקשת בעלי הבית, בשירת התקווה ו"אני מאמין". בדמעות הוריד הרב יהודה את המזוזה מהפתח, ובאצילות אופיינית יצאו בני המשפחה אל שאר חבריהם שחיכו בחוץ.
בשעה שתיים וחצי בצהריים נותר רק בית אחד, עמוס נערים ומבוגרים. בית משפחת כפיר היה המעוז האחרון, והיחיד שלא פינו עדיין דבר מתכולתו. על גגו התבצרו עשרות בני אדם. גם כאן, בעלי הבית ביקשו לכבד את כוחות השיטור ולמחות פסיבית. השעות חלפו, הבתים האחרים כבר התרוקנו ונסגרו, וכל המוחים התרכזו מול הבית האחרון, מבקשים לכאוב יחד עם יושביו. בחוץ עמדו צעירים ומבוגרים, ביניהם גם ותיקי עפרה בני שישים ושבעים, שראו את הגבעות הללו הולכות ונבנות, הופכות משממה ליישוב פורח שגם חורבות תשעת הבתים לא יכלו לשנות.
בבת אחת התחלפו כוחות השיטור, ולוחמי מג"ב בכפפות מבורזלות חדרו אל הבית והחלו להכות בכל הבא ליד. כמה מהם הסתערו עם רצח בעיניים, לא מבחינים בין מי שביקש לצאת עצמאית לבין מי שביקש להיאבק פיזית. בבית ההוא נרשמו גילויי אלימות חסרי פשר בעיקר מצד המג"בניקים, בצד ביזוי רבנים שביקשו להרגיע את הרוחות.
בעוד השמש הולכת ושוקעת, תמונות ההרס של הבית התשיעי, המרוחק יותר, כבר רצות בקבוצות הוואטסאפ, מלמדות את שעתיד להתרחש מולנו, בשמונת הבתים האחרים העומדים כאן במרחק נגיעה. יממה ארוכה של דמעות, גוף ונפש מותשים, רוב המשפחות עטופות בידי היישוב, שדאג להן למגורים חלופיים זמניים ולמזון. על גג בית משפחת כפיר נותרו בערוב היום כעשרים נערים. בקור ובגשם ששטפו את עפרה, הם נותרו שם במהלך הלילה והיום שלמחרת, מוחים את מחאת היעדר ההסדרה.
עם חלוף השעות, ובתוך שאון ההרס מסביב, הפך האבסורד גם לנחמה. בלב היישוב התוסס מתחיל להסתמן תל חורבות. דחפורי ההריסה עוברים מבית לבית, בשעות בודדות ממוטטים את יציקות הבטון שהיו במשך שמונה שנים וחצי מבצר משפחתי ובית. אבל סביב התל הזה פועמת שכונת מגורים בהמולת גני ילדים ובתי כנסת. בשבת הקרובה שוב יעלו קולות שירי שבת מפינות האוכל של הבתים השכנים. גברים בטליתות יעברו ברחובות, נשים מחויכות ישנסו מותניים וימשיכו להפריח את השממה. הצלקת שתלווה אותנו כאן עוד תתאחה, תתרפא ותנשור. אבן מאסו ההורסים עוד תהפוך כאן – ממש כאן – לראש פינה.
אקו"ם