נתניהו ויעלון מתאחדים לרגע מול היריב המשותף
נתניהו יודע שהוא חזק מספיק מול המבקר ולכן מגייס לצדו את החיילים, יעלון מחוץ למעגל הפוליטי ולכן תגובתו היא הקשה מכולן, וגנץ, עם כוונות פוליטיות צנועות, שומר על איפוק
כמו במחזות הקלאסיים, גם הדמויות בהצגה שלפנינו מחליפות זהויות ללא הרף. כל אחת מתייצבת בריבוע שנוח לה היום, גם אם לפני עשר שנים, שנתיים או חודש היא עלתה לבמה עם מסר הפוך ותחפושת שונה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו היה ראש האופוזיציה בסוף מלחמת לבנון השנייה. ב־2006 הוא תבע מראש הממשלה אהוד אולמרט להתפטר בעקבות דו"ח וינוגרד "כי האחריות הכוללת מוטלת על ראש הממשלה". היום ראש הממשלה ואנשיו מתייחסים בבוז לראש האופוזיציה יצחק הרצוג שתובע מנתניהו ללכת בגלל אותה סיבה בדיוק: אחריות כוללת למחדלים שנחשפים בדו"ח מבקר המדינה על מלחמת 'צוק איתן'.
נתניהו היה אחד האנשים הבקיאים ביותר בתיק הפלילי המסובך של אהוד אולמרט. הוא חקר ודרש וידע וגם חיכה, באופן טבעי, לנפילתו של ראש הממשלה המושחת. כשאולמרט אמר אז כי "צריך להוריד את כל הפרשיות המגוחכות שנקשרו בשמי מעל סדר היום", נתניהו נדרך. כאשר אמרו לו שאולמרט הולך לחטוף כתב אישום כבד, הוא שאל רק שאלה אחת: מתי. הדרך אצה לו, והוא אכן תפס את כיסאו של אולמרט אחרי הבחירות בפברואר 2009, ומאז לא מוכן לוותר עליו. היום נתניהו הוא בצד הנחקר, טוען כמו אולמרט שאין כלום כי לא היה כלום, ומתפלל שלא יקום תואם אהוד ברק מתוך הממשלה שיקצר את ימיו עקב הפרשיות שנערמות לפתחו.
זה איננו קו הדמיון היחיד בין המנהיגים שנמצאים במצוקה בעקבות פשלה ביטחונית או פלילית. נתניהו ומשה (בוגי) יעלון הם שני יריבים שמתאחדים לרגע תחת יריב משותף, מבקר המדינה. שניהם מבקשים לשפוט את המציאות על פי תוצאות המלחמה, ולא על פי הדו"ח של יוסף שפירא. הם מדברים על חמאס שהוכה קשות ועל השקט "חסר התקדים" בגבול הרצועה אחרי הרבה שנים של אימה וחוסר ביטחון. גם אולמרט ושר הביטחון שלו עמיר פרץ שכשלו בלבנון, חוזרים ואומרים שחיזבאללה חטף מכה ניצחת ושלא נפל חייל אחד בגבול לבנון מאז 2006. כולם היו שמחים לכנות את הביקורת נגדם "פייק ריפורט", ברוח הנשיא טראמפ.
התוכנית הפוליטית של הגיבורים וזהות המתנגדים קובעת גם את סגנון התגובה. ראש הממשלה לא מתכוון ללכת לשום מקום, כאמור. נתניהו מבין שמבקר המדינה הוא יריב נוח, והדימוי הציבורי וההיסטורי שלו הוא של איש מתון, קונסטרוקטיבי ולא הכי חשוב. למבקר אין שיניים, יחסי הציבור שלו לוקים בחסר, הסביבה החוקרת שלו אלמונית וקל מאוד לערער על הלגיטימציה הביטחונית והמדינית שלו. ראש הממשלה, ולא רק הוא, לא היה מעז להתנצח עם גופים חזקים באמת כמו המשטרה או מערכת המשפט. להם הוא מחויב לרחוש כבוד, אפילו אם הוא חושב שהם טועים ורודפים אותו לשווא. ברור גם שאם הייתה קמה ועדת חקירה ממלכתית, היחס אליה היה שונה.
אגב, גם אולמרט לא הפסיק להתנצח עם מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, והציג לו ולציבור עובדות אלטרנטיביות. אני זוכר מריבה הגונה בין השניים באחד האירועים בכנסת. לינדנשטראוס ביקש דווקא להחמיא לאולמרט וסיפר כי נהנה לראות אותו טוען בבית המשפט. אולמרט הגיב ואמר כי מעולם לא הופיע בבתי המשפט, ועבודתו כעורך דין הייתה בעיקר במשרד, מול לקוחות עסקיים.
נתניהו מתעמת עם המבקר על הממצאים, ומסיט אותו למאבק קל על הערכים והדאגה לצה"ל. האם הקבינט קיים או לא קיים דיון אסטרטגי על עזה? האם היו 13 דיונים על איום המנהרות, או שהוא "לא הוצג לקבינט במפורט, אלא באמירות כלליות ומעטות בלבד", כפי שקובע המבקר שפירא? מה זה חשוב, נתניהו יודע שהוא פופולרי וחזק מספיק מול שפירא, ועכשיו מגייס לצדו את החיילים ומעמיד אותם מול המבקר והדו"ח שלו. המבקר נזעק. הוא קולט את האיום, ויודע שרק עם צה"ל מנצחים. שפירא מציין את עוז רוחם ואת תושייתם של החיילים בקרב על המנהרות, וקורא להפיק לקחים במקום להשמיץ, כאילו שזה יעזור.
גם משה יעלון למד את הפטנט. מצבו קשה הרבה יותר משל נתניהו. כל מי שרץ למרחקים קצרים או ארוכים יודע כי צריך להתמיד במאמץ, ואם אתה עוצר קשה לך מאוד לחזור למסלול. יעלון נזרק מהמעגל הפוליטי ומנסה לרוץ מחדש להנהגת המדינה, אבל עכשיו בא המבקר ומשליך אותו לצד הדרך. לא מפליא שהתגובה של יעלון היא הקשה והיצרית מכולן. יעלון מזהה בפוליטיקאים ובמבקר המדינה טרף קל, וכורך את שניהם יחד. הוא טוען כי שרי הקבינט, שהוא כמובן הקבינט הגרוע ביותר שבו נתקל, הם שהוליכו שולל את שפירא וזיהמו את תהליך הבדיקה.
יעלון חטף סנוקרת וצריך להתאושש, אבל יהיה לו קשה ואולי בלתי אפשרי. המבקר שבר לו את האוטוריטה. שר הביטחון לשעבר כשל כדרג מדיני וביטחוני כאחד. הוא לא בדק חלופות, לא טיפל במשבר בעזה, לא הצטייד במידע מודיעיני ראוי והסתיר את מה שהיה לו מהקבינט. בנוסף, הוא לא נערך לאיום המנהרות ולא הצליח לחסל אותן. עם תיק כזה על הגב לא חוזרים להנהגת המדינה. אז מה הפלא שיואב גלנט, היום שר השיכון מ'כולנו', קופץ על הכישלון של יעלון כדי לתפוס את המשבצת הביטחונית הבכירה בליכוד, וגם כדי להתנקם ביריב ותיק. אגב, גם גלנט יודע להטיל למערכה את החיילים היקרים שהופקרו לדבריו בידי יעלון והרמטכ"ל לשעבר גנץ. "אתם מקבלים 70 מיליארד שקל כדי להגן על מיטב בנינו ובנותינו", הוא מטיח בשניהם.
סגנון התגובה של בני גנץ מול ההאשמות החמורות כלפיו שונה בתכלית, מה שמעיד אולי על כוונותיו הפוליטיות הצנועות, אם הן בכלל קיימות. גנץ העניק שלשום ריאיון מעניין לערוץ 2, ונראה סובל מכל רגע. הוא תקף את הדו"ח ואת המסקנות, אבל לא יצא להרוס בחמת זעם את כישוריו של המבקר. גנץ משוכנע כי עשה את הדברים נכון, נערך כראוי לאיום המנהרות, דיווח בזמן וביסודיות לקבינט ונחל הצלחות בשטח בזמן אמת. הוא גם טוען שהיה לו מודיעין מצוין. על גלנט הוא סירב לומר מילה. קשה לי להניח שמי שמעיד על עצמו כי עבר חוויות קשות בקרב שרי הקבינט רוצה להיות בעתיד אחד מהם.
איזנקוט היה סגן רמטכ"ל בצוק איתן, ולא ברור מהדו"ח מה חלקו במחדל. "ראיתי את צה"ל ומפקדיו ובראשם בני גנץ עושים לילות כימים כדי להשיג את מטרות הלחימה ולהשיב את הביטחון לארצנו", מתייצב איזנקוט. אפשר רק להעיר כי עבודה קשה איננה בהכרח ערובה למודיעין מבריק, עיצוב תורת לחימה ראויה והצלחה בשטח.
מילה אחרונה על נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. בנט היה פעיל ולא יעיל במהלך צוק איתן, והוא זוכה למחמאות על חקירה ודרישה לפעול מול איום המנהרות. ליברמן, שהיה שר החוץ בימי המבצע, נכלל בין שרי הקבינט שלא גילו עניין רב במתרחש ולא דרשו לדעת על המנהרות. מה שכן, גם בנט וגם ליברמן, שהפכו בינתיים ליריבים מרים, מגלים הפקרות בנושא אחד: הדרישה לכבוש את עזה, רעיון עוועים ששניהם עדיין לא ירדו ממנו.
וכך צריך רק לחזור למצגת המפורסמת של צה"ל, שהודלפה מדיוני הקבינט בתחילת אוגוסט 2014. לפי המצגת, כיבוש עזה ומיגור חמאס יעלה במאות חיילים הרוגים ובאלפי פצועים. טיהור 20 אלף מחבלים מכלי נשק, טילי נ"ט, רקטות וחומרי נפץ יימשך חמש שנים. הכאוס יזכיר את דרום לבנון, במקרה הטוב. המלחמה הנוראה הזו, אם חלילה תפרוץ, תעורר מהומות אלימות גם בגדה ותסכן את השלום עם ירדן ומצרים. העלות של ההרפתקה לכיבוש הרצועה מחדש היא 10 מיליארד שקל במקרה של חיסכון מרבי, ועוד לא אמרנו מילה על הפגיעה במורל הלאומי וערעור תחושת הביטחון במשך שנות הלחימה.
במילים אחרות, טוב שבא דו"ח המבקר ומטיח אל קרקע המציאות הקשה את ליברמן, בנט, מחרחרי המלחמה למיניהם ודורשי ה"הכרעה הברורה במערכה הבאה".
אקו"ם