הזעקה החברתית הבאה - 'מחאת הרכבת'
במדינת ישראל יש כ-2.5 מיליון רכבים על הכביש. אם פתרון כמו 'שבתון רכב' לא יכול להועיל לצמצום מספר הנהגים על הכבישים, אולי מס מכונית שנייה יעזור, ואולי כדאי שמנכ"ל הרכבת יציג תוכניות לשנה הבאה ולא לשנת 2040. משהו חייב לקרות
התגלגלתי עם מכוניתי בשעות אחר הצהריים של יום ראשון האחרון במורד הדרך מירושלים לאשדוד. המילה "מתגלגלת" עשויה להטעות בהקשר זה, כי היא מזכירה תנועה מהירה, בעוד שהמילה "מזדחלת" הייתה מתאימה הרבה יותר לתיאור מצבי.
בחודש האחרון הזדמנתי לנסיעות רבות במכוניתי. הייתה זו כמות חריגה יחסית, גבוהה מהממוצע הרגיל שלי. אין מדד מדעי שיוכיח את טענתי, אבל אני משוכנעת שמשהו רע עובר על כבישי הארץ. גם 'ווייז' מרגיש את זה, כי בנסיעות האחרונות שמעתי אותו משתגע ממש. הוא החליף נתיבים בכל כמה דקות, או הודיע על עוד ועוד עיכובים.
אנחנו משכנעים את עצמנו שאנו נהנים מאיכות חיים טובה, ומשתמשים בכל מיני מדדים כדי להוכיח זאת, אבל במציאות הפקקים בארץ מורידים לנו מאוד את איכות החיים - כאילו שאין שום ערך לזמן שלנו, כאילו ש-3-4 שעות בנהיגה יומיומית על הכביש עושות לנו טוב.
כשהגענו למורדות הרי ירושלים, אבי שישב לצדי אמר: "צריכים לחזור למגבלות שהוטלו על כלי רכב אחרי מלחמת יום הכיפורים". בגלל שהייתי פעוטה במלחמה זו ולא זכרתי גזרות כאלה, ניגשתי לבדוק למה התכוון. ב-16 בדצמבר 1973 הוחל 'שבתון רכב' במדינת ישראל בעקבות זינוק מחירי הדלק בעולם. הממשלה ביקשה לחסוך כסף מצד אחד, וגם להזדהות עם מדינות המערב שסבלו מהחרם הערבי מצד שני.
לפי שיטת 'שבתון הרכב', על כל מכונית הייתה אמורה להתנוסס מדבקה ובה אות המסמלת את היום בשבוע שבה בעליה מעוניין לשבות – א' היה יום ראשון, ב' יום שני וכן הלאה. המשטרה התבקשה לעצור מכוניות שנסעו ביום שבו היו אמורות לשבות ולקנוס את בעליהן. בפועל השוטרים לא ממש הצליחו לאכוף את השבתון, וגם כשסוף-סוף עצרו את מי שנסע ביום החופשה מהכבישים תמיד היה לו איזשהו תירוץ מוצדק: "הרכב לא שלי", "לא הסתגלתי עדיין" ועוד.
נהגי אוטובוסים רבים שירתו עדיין במילואים בתום המלחמה, ובגלל שהתחבורה הציבורית לא התכוננה לחלוקת העומסים החדשה בסידורי העבודה, לא נמצא מענה חלופי יעיל לנהגים שכלי רכבם שבתו. השבתון החדש גם יצר מלחמות דת: בגלל שהוא הונהג למשך יממה, החל מהשעה 2:00, שומרי השבת – שכמובן סימנו את יום השבת כיום המועדף להשבית את מכוניתם – לא יכולים היו להתניע את כלי רכבם עד לאמצע הלילה. בקיצור, המיזם החזיק מעמד 72 יום, ובעקבות הבעיות הרבות נגנז לאחר מכן.
במדינת ישראל נסעו אז על הכבישים 240 אלף כלי רכב, ואילו כיום מגיע מספרם לכ-2.5 מיליון – פי עשרה מימי מלחמת יום הכיפורים. אמנם התשתיות השתפרו פלאים ומאז נוספו כבישים ומחלפים, אבל ככלל הארץ נשארה באותו גודל. אם נחשיב גם את פינוי סיני וגוש קטיף, היא אפילו הצטמצמה.
כבישי ארצנו אינם יכולים לעמוד בעומס של כמות כזאת של מכוניות. אולי בדומה למס על דירה שלישית, כך היה כדאי להטיל מס על כלי רכב שני ולהביא לצמצום מספר המכוניות שנעות על האספלט הארצישראלי.
כמובן, הצעה כזאת הייתה יכולה להיות פתרון נפלא לו התחבורה הציבורית הייתה מהווה חלופה סבירה לכלי הרכב הפרטי. אך מלבד העובדה שאין פריסה מספקת של קווי אוטובוס בארץ, ושחלקם נוסעים במסלולים אינסופיים ומתפתלים, חלק מחברות האוטובוסים מחזיקות ציים מיושנים ואוטובוסים שאינם ראויים לנסיעת אדם – בקיצור, לא ממש פתרון אפשרי.
לפני שבוע נסעה בתי בקו 417 מירושלים לבית-שמש, ובמהלך הנסיעה הנוסעים שמו לב לריח חריף העולה מהאוטובוס. הנהג עצר בצומת שורש, והאוטובוס התמלא בעשן ובריח חרוך כתוצאה ממקור אש לא ברור. כל הנוסעים נמלטו בבעתה מהאוטובוס. יום קודם לכן התלקח אוטובוס נוסף במורדות הרי ירושלים. האוטובוסים המקרטעים מעוררים געגוע לימי ה'דיליז'נס' – הכרכרות הללו אמנם חרקו, אבל לפחות בסטייל.
אברהם קוזניצקי, בעלי חברת הבנייה 'מנרב', אמר בריאיון שהעניק לא מזמן כי אם היה רוכש כיום דירה, היא הייתה בסמוך לרכבת. קוזנציקי כנראה צודק, כי הרכבת שלנו הרבה יותר מהירה מאוטובוסים ולא חשופה לפקקים כמותם. יש רק בעיה קטנה בדבריו - אין כל כך הרבה קווי רכבת בישראל.
נשאלת השאלה: מדוע בקזבלנקה שבמרוקו יכולה המדינה לסלול רכבת קלה באורך של כ-23 קילומטרים תוך שנה, ופה הכול כל כך אטי? אנחנו חיים בשנת 2017, ומנכ"ל הרכבת מציג תוכניות לשנת 2040, ולא לשנה הבאה. הזעקה החברתית הבאה צריכה להיות 'מחאת הרכבת' - יש לנו המון זמן לתכנן ולארגן אותה תוך כדי נסיעה בפקק.
אקו"ם