"כמו כלבים": תיעוד ממחנה פליטים בגרמניה
הגרמנים מציגים את עצמם לעולם כאנשים הצדיקים ביותר, כאוהבים ומלאי דאגה – אך האם הם אכן כאלה? לעולם לא אשכח את הביקור במחנה הפליטים בלייפציג. פרק מספרו החדש של טוביה טננבום, היוצא לאור בימים אלה בברלין
הגעתי ללייפציג. לפני כמה שבועות חלפתי על פני מחנה פליטים בעיר זו, אבל לא נכנסתי למחנה. אני מקווה שכעת אצליח לתחמן את דרכי פנימה, אבל אני לא זוכר היכן הוא שוכן ואין לי כתובת שלו.
הייתי בלייפציג בהזדמנויות אחדות ואני אוהב מאוד את העיר, אבל אם אתה לא תושב לייפציג אתה יכול לאבד בה את דרכך די בקלות. יש משהו באופן שבו מאורגנת העיר הזאת שרק אלה שנכשלו בכל קורס בארכיטקטורה יכולים להבין כיצד להסתובב בה. מי, בשמו של אדולף היטלר, עיצב את העיר הזאת? אל תשאלו אותי.
זכרתי שאמרו לי שלמעלה מ-500 איש מתגוררים במחנה, אבל זה לא מסייע לי להגיע לשם. אה, כן, נזכרתי בדבר נוסף, במילה "מסהלה". כן, זהו זה – שם שוכן המחנה. למעשה, הוא נמצא במסהלה הישן.
איני אוהב את המילה "מסהלה", ומעדיף בהרבה את מקבילתה האנגלית: מרכז כנסים. כעת עליי למצוא את המקום, ואין זה משנה כיצד אני מעדיף לקרוא לו. אני שואל אנשים כאן ועכשיו, פה ושם, ואחרי זמן קצר אני מוצא את המחנה. אני מחנה את מכוניתי, מסוג 'אופל אסטרה', ונכנס אליו.
איני רואה איש בחוץ – לא סורי, לא איראני ולא אפגני. היכן נמצאים כל האנשים? האם המחנה התרוקן מכל יושביו בזמן שנעדרתי מגרמניה? יכול להיות. הכול אפשרי במדינה זאת. יום אחד הגרמנים בקטע של רפובליקת ויימר, וביום למחרת הם בעניין של הרייך השלישי. לך תבין אותם. אולי הם שלחו מהמחנה כל נפש חיה שאי פעם התגוררה בו, לעולם אין לדעת. אנגלה מרקל אולי שוב סבלה מאחת מתנודות מצב הרוח שלה.
אני הולך מסביב ומעשן סיגריה. אולי, זה תמיד אפשרי, שאדם ערבי או אפגני יריח את העשן ויצא לראות מה עולה באש. אני יודע שזה נשמע מטורף לחלוטין, אבל איזו עוד תקווה אני יכול לטפח? הסיגריה טובה – מצוינת, למעשה. זו סיגריה אינדונזית, סיגריה מתבלין הציפורן, והיא טובה יותר ממריחואנה. סמכו עליי בעניין זה.
ביניכם לביני, לא אכפת לי להסתובב כאן ולעשן את הסיגריה האינדונזית שלי – וזה בדיוק מה שאני עושה. אני שואף, נושף, בוהה בעשן שיוצא מפי, ואז, מעבר לעשן ומאחוריו, אני מבחין באדם מהלך, והוא אפילו ערבי. השבח לאללה.
אבל, אופס, יש בעיה אחת קטנה: הערבי הזה, כך מתברר, לא מתגורר במחנה. הוא אמנם פליט, אבל לא שוכן במחנה זה. יש מחנה נוסף בקרבת מקום, קטן הרבה יותר מזה, ואני מעוניין דווקא במחנה הגדול. ובכן, אם ארצה להיכנס למחנה זה, הוא אומר, אין גם בכך בעיה.
איך יכול להיות? ערבי זה, אדם טוב, מתנדב למצוא למעני תושב של מחנה זה ממש, מסייע לי להתיידד עמו ואז גורם לו להזמין אותי אליו הביתה. הערבים הללו, תנו לי לומר לכם, הם סוג האנשים שאני אוהב. הם יודעים כיצד לתחמן דברים, וזה מבלי להזכיר כל גרמני שנקרה בדרכם. שאללה יברך אותם.
תוך זמן קצר, השבח לאללה, גברת הולכת בקרבת מקום עם ילדיה, והחבר הערבי החדש שלי יודע שהיא פליטה. הוא מציג אותה בפניי ואותי בפניה. שמה, אם אני מבין נכון, הוא תוואני. גילה הוא 23, והיא אם לשני בנים ושתי בנות. היא יפה יותר מכל אחד בבונדסטאג, בית הנבחרים הגרמני, אני נשבע. היא שופעת חיים, תוססת ומבינה במהירות את הנושאים המסובכים ביותר. תוואני אינה שואלת אותי שאלה אחת, וברגע אחד מפענחת את רצוני: להיכנס למחנה. מיד היא מסכימה להפוך לחברתי הקרובה ביותר.
אנשי ביטחון מאיישים את המחנה, והם אחראים על הנכנסים והיוצאים בשעריו. זרים אינם מורשים להיכנס פנימה, ועיתונאים לעולם לא ידרכו במקום. אבל אני חבר של תוואני, אולי אפילו קרוב משפחתה, ולכן אני נכנס פנימה.
איזה מקום. אני חייב להתאים את עיניי – וגם את נשמתי. ברוכים הבאים, יקיריי, למקום המוזר ביותר על פני כדור הארץ. בדומה לטמפלהוף, המחנה הגדול בברלין, יש כאן הרבה יחידות, "קופסאות", שמורכבות מחומרים ירודים ונמצאות כולן תחת קורת גג אחת. בכל קופסה מתגוררים עשרה אנשים, וסדינים משמשים כדלתות. אם תרצו פרטיות, יקיריי, חזרו למקום שממנו באתם.
אני רוצה להסתובב במחנה זמן רב יותר משהייתי במחנות קודמים, כדי שאוכל לחוות את החיים במחנה מעט טוב יותר. תוואני, אדם עם מיליון ואט של חמימות, שמחה להציג בפני את תושבי המקום, ונראה שהיא בעצם נהנית מעבודתה החדשה כמארחת. היא מציגה בפניי אנשים רבים – כה רבים עד שאני לא מצליח לעקוב אחרי שמותיהם.
הנה, למשל, בני זוג מעיראק. "רק היום", אומר לי הגבר, "טיל נפל בסמוך לאחי". היכן נמצא אחיו? "במוסול, במקום שבו דאעש שולט בכול". אשתו תורמת את דבריה: "אני אוהבת את גרמניה. רק גרמניה סייעה לנו. אנגלה מרקל היא הטובה ביותר, הגרמנים הם הטובים ביותר. הם קיבלו אותנו, שיכנו אותנו, והם מזינים אותנו, הם נותנים לנו כסף. שאללה יברך את גרמניה. אין מדינה אחרת טובה כמו גרמניה. אפילו לא מדינה ערבית אחת קיבלה אותנו. איש לא קיבל אותנו מלבד גרמניה. אני אסירת תודה לגרמניה". אישה זו בוודאי סבורה שאני פקיד גרמני, והיא רוצה לוודא שלא אשלח אותה למר רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה.
איך החיים בגרמניה, אני שואל את תוואני, שאינה חושדת שאני פקיד של מישהו. "החיים בגרמניה, מחוץ למחנה זה, טובים, השבח לאללה. אבל כאן הם לא טובים".
מה מתרחש כאן?
"בכל יום אני צריכה לקחת את ילדיי לבית החולים". במחנה זה, היא מספרת לי, המחלות הן ידידו הטוב ביותר של האדם: יותר מדי מהן נמצאות כאן.
הראי לי את המזון שאת אוכלת כאן, אני מבקש מתוואני. היא עושה כדבריי. מנה כלשהי מונחת על השולחן, במכל פלסטיק חתום. מדוע לא נפתח עדיין המכל? ובכן, פשוט למדי: איש אינו רוצה לאכול את המזון. היא מסירה את כיסוי הפלסטיק ומניחה לי לטעום את האוכל, כדי לראות עד כמה הוא תפל. מדובר בקוסקוס או במשהו דומה, ואכן אין לו טעם. האם מישהו מכם אוהב את המזון, אני שואל את התושבים. "האוכל הזה? זה זיפט", אומר אחד האנשים, וכולם מסכימים עמו.
אני שואל את התושבים כמה זמן הם נמצאים כאן או במחנות אחרים בגרמניה. ובכן, כמה מהם תושבי המחנות זה שלושה חודשים, אחרים חמישה חודשים – ואחדים מהם זמן רב בהרבה. כשכל כל הרבה אנשים שוכנים כאן, האם אפשר לישון כאן בלילה? לא בקלות.
אני נשאר עוד זמן מה במחנה, ובחלוף השעות הערבים נפתחים אליי עוד ועוד. התלונות זורמות לאט, מהסוג שכבר שמעתי בעבר: אין עבודה, אין פרטיות, המזון מחריד ואין מה לעשות. ואז תוואני מראה לי את עורפה, במקום שבו לעורה יש גוון אפור. כיצד זה קרה? וירוסים וחיידקים במחנה, היא אמרה.
אדם נוסף נכנס למקום, מקשיב לשיחתנו, וחולק עמי כמה מסודות המקום. בלילות, הוא אומר, פורצים קרבות והסכינים משמשים ככלי הלחימה. אני לא מאמין לו, אי אפשר להאמין לו – אבל לא למשך זמן רב. הוא מרים את חולצתו ומראה לי חתך ארוך בפלג גופו העליון, שנעשה באמצעות סכין. זה קרה כאן, במחנה. הו, א-לוהים.
האנשים שמתגוררים כאן הגיעו מארצות של מלחמה, ממקומות שבהם לקבוצת אנשים אחת אין דבר טוב יותר לעשות מלטבוח קבוצה אחרת – לבנונים, איראנים, נוצרים, מוסלמים, סונים, שיעים, דרוזים, הכול תופס – וכעת הם צריכים לשהות במשך 24 שעות ביממה זה עם זה, הודות לנדיבותה של ממשלת גרמניה, ששיכנה אותם תחת קורת גג אחת.
דמיינו לכם שאתם אחד מהם. דמיינו שהאדם שישן במיטה שמעליהם במקרה הוא אחיו של אדם שאנס את אחותכם ורצח את אביכם. כיצד הייתם חשים? אני לא יודע מה התשובה שלכם, אבל אני הייתי מרגיש אומלל.
הזמן חולף, ורבים יותר מתושבי המחנה נפתחים בפניי. "הרופא אמר לי לא לאכול את המזון כאן, כי הוא יגרום לך לחלות", אמר אחד מהם. "הקשב לי", התערב אדם אחר, שדיבר בקול רם, שרעד מזעם ומכאב: "זה מקום נורא. ממשלת גרמניה מתייחסת אלינו גרוע יותר מלכלבים. יש לכלבים כאן חיים טובים יותר מאלה שלנו. אני רוצה לצאת מכאן, אני רוצה לחזור לסוריה. אם הייתי יכול לברוח מכאן ולעלות על מטוס לסוריה, הייתי עושה זאת היום. אני רוצה לצאת מכאן – היום".
הוא רוצה לצאת היום, ולא מחר. היום, לפני שהלילה הארוך מגיע. היום, לפני שהקרבות פורצים בחשכה. היום, לפני שמתחילים להשתמש בסמים. הלילה ירד בקרוב, ובשעות החשכה כולם יודעים כמה סכינים יחתכו בבשר לפני שהבוקר הבא יפציע.
אני צריך ללכת לשירותים. היכן הם נמצאים כאן, אני שואל את התושבים. אחד מהם מתנדב לקחת אותי לשם. איזה מחזה: יש שם שורת אסלות, ומים זורמים על הרצפה. הדלתות של חלק מתאי השירותים שבורות, את חלקן אי אפשר לנעול – ולחלק אין דלתות כלל. אין נייר טואלט באף אחד מהתאים. "תראה כיצד הם נוהגים בנו", אומר לי התושב, שרותח מזעם ומבושה.
בשלב זה איני יכול לשאת זאת עוד. אני מרגיש שאני בוער מבפנים. כיצד הממשלה הגרמנית יכולה לאפשר לדבר כזה להתרחש? האם אין לאנשים בארץ זו בושה? הם מציגים את עצמם לעולם כאנשים הצדיקים ביותר, כאוהבים ומלאי דאגה – אך האם הם אכן כאלה? האם יניחו לכלב לחיות כך? היכן אנו נמצאים, בשם הא-ל, בשטחי דאעש? אין לי תשובה.
תוואני נשענת עליי, ידה האחת על גבי והשנייה על בטני, והיא מחייכת. אני מחבק אותה בחוזקה ויוצא מהמחנה. לעולם לא אשכח את תוואני, ולעולם לא אשכח את המחנה הזה. אני נכנס למכוניתי ונוסע משם.
אקו"ם