קריז: מה תעשה הפוליטיקה בלי מנת נתניהו?
הרנסנס הקצר ביחסי כחלון־נתניהו התנפץ השבוע על חומות התאגיד. שר האוצר יגיש את נקמתו צוננת ויכריז על הורדת מסים כשרה"מ יהיה בסין. וגם: באיזה קריז מצויה הפוליטיקה הישראלית
בנימין נתניהו היה כנראה שר האוצר הטוב ביותר בתולדות המדינה. אבל בבחירות שאחרי התוכנית הכלכלית שהצילה את המשק, קיצוץ הקצבאות הוביל את הליכוד לשפל של 12 מנדטים. יובל שטייניץ היה שר אוצר לא רע בכלל, אבל בעוד הוא התעסק ביחס חוב־תוצר, התבשלה מתחת לאפו המחאה החברתית הגדולה שידעה ישראל. יאיר לפיד היה שר אוצר מעט מדי זמן, אבל גורלו הפוליטי בבחירות שלאחר מכן נחרץ בהחלטתו הראשונה להעלות מסים: ארבעים אחוז מבוחריו נטשו אותו באותו רגע. עד היום, מהטראומה, הוא לא מדבר מילה על כלכלה.
מצויד בלקחים האלה נשבע משה כחלון שהוא לא יטיל מסים, אפילו לא שקל, ולא ידבר על מושגים כלכליים נעלים. איש לא יבחר בי שוב בגלל יחס חוב־תוצר, שינן לאנשיו. התקציב הראשון שהעביר, בממשלת ה־61, לא כלל ולו גזרה אחת. יריביו הרבים היו משוכנעים שזו הלוואה על חשבון העתיד, כך שתקציב 2017־2018 יהיה אכזרי ויתנקם בו. אבל לכחלון יש מזל משמיים. גם התקציב הטרי לא כולל מיסוי. הצמיחה מטפסת, גם אם לא מעט בזכות רכישה פראית של כלי רכב, מס החברות יורד, מס ההכנסה יורד, המע"מ יורד. והשבוע נפלו על ראשו המיליארדים מרכישת 'מובילאיי'.
אסטרטגיית כחלון, אם לתמצת, אומרת שמה שלא הולך ישירות לכיס לא הולך לקלפי. בדיור הוא לא בונה על הוזלה כללית קלה, אלא על כמה עשרות אלפי זוגות צעירים שיקבלו דירה בהנחות של מאות אלפי שקלים. במיסוי הוא לא דוגל בהורדה כללית של מסים אלא בהתמקדות במעמד הביניים, מעמד מצביעי 'כולנו'. אם יעשה הפחתות כלליות בסגנון נתניהו הוא יקבל מחיאות כפיים ואולי גם יעשה את הצעד הנכון כלכלית, אבל לא בטוח ש'כולנו' תוכל להתקיים עצמאית.
שנתיים בדיוק אחרי הבחירות, 'כולנו' עדיין בחיים. הסקרים חוזים לה אובדן של כשליש ממצביעיה, אבל גם שבעה מנדטים זה בערך שבעה יותר מכפי שהיה נראה בתחילת הכהונה. אם שוק הדיור ימשיך להצטנן והמסים הרלוונטיים ימשיכו לרדת, כחלון יגיע לבחירות הבאות בעמדת זינוק מצוינת. גם כך, נתניהו מתקשר אליו פעם בשבוע עם הצעות לריצה משותפת שמידת היתכנותן לא ברורות: חמישה מקומות בשלושים הראשונים, לפעמים שמונה. שר האוצר לא ימהר להשיב. מבחינתו, להגיע גם לבחירות הבאות בעמדת מיקוח ושיווי משקל. אבל דבר אחד ברור: את קודמו בתפקיד, לפיד, הוא כמעט מתעב. כחלון, בניגוד לאחרים בקואליציה הזו, יעשה כל מה שיוכל כדי ש'יש עתיד' לא תרכיב את הממשלה הבאה.
קהל המצביעים של כחלון לא רוצה את נתניהו, אבל לא אכפת לו אם יהיה. זה נשמע כסתירה, אבל זו המשמעות של הצבעה למפלגה שסדר יומה הוא לא ימין־שמאל קלאסי. בוחרי כחלון באמת ובתמים לא מוטרדים מהנושא המדיני־ביטחוני ולא מתעסקים בפרשות הסיגרים. הם מאסו בנתניהו, אבל גם בסדר יומו. זה ההסבר היחיד כיצד בבחירות מהמתוחות והקוטביות שידעה המדינה בדור האחרון, 300 אלף איש נתנו ייפוי כוח לכחלון ללכת עם איזה מועמד שירצה.
רק בדבר אחד הם דומים לבוחרי נתניהו: הסקרים הפנימיים מגלים שמצביעי כחלון קוראים באדיקות 'ישראל היום'. זה כלי התקשורת שממנו הם שואבים את מרב המידע. מי כמותם יודע להעריך שיקולי מחיר.
הרנסנס הקצר ביחסי כחלון ונתניהו התנפץ השבוע על חומות התאגיד. כחלון רתח, פשוטו כמשמעו, כששמע את נתניהו מפנה אליו קריאה פומבית לדחות את שידורי התאגיד בחצי שנה. הוא ראה בכך ניסיון של נתניהו ללהק אותו לאיש הרע, זה שאליו יתנקז הזעם של מאות מפוטרי רשות השידור. נקמת כחלון תוגש כנראה צוננת: את מסיבת העיתונאים עם ההודעה על הפחתת המיסים המתוכננת הוא יקיים כשנתניהו יעשה את דרכו בייג'ינה לביקור ממלכתי בסין. הזדמנויות הצילום המשותפות הסתיימו מבחינתו בחומוס בירושלים. את ההישג הזה הוא ירצה לגרוף לגמרי לבד.
שנתיים חלפו מאז הניצחון הסוחף של נתניהו בבחירות. הרוטציה של הרצוג ולבני, חישובי הקואליציות, שמונת המנדטים שהגיעו לליכוד ביום האחרון, כל אלה מתחילים להיראות כזיכרון רחוק. הממשלה הרביעית של נתניהו כבר מגלה סימני בליה ראשונים. חלקם טבעיים לממשלות בישראל, חלקם קשורים לחקירות.
מי שעוקב אחר סיעת הליכוד על מבוכותיה, קטטותיה, הצהרותיה המשונות והסתבכויותיה, לא יכול להימנע מהשוואה לסיעת הליכוד בכנסת ה־16. ארבעים מנדטים היו אז למפלגת השלטון, שלושים היום; שרון אז, נתניהו היום. אבל תחושת האדנות, הביטחון המוחלט שהכול הולך ולא משנה כמה מבוכות וביזיונות יגיעו, ההנחה שא־לוהים לשלטון בחרנו - דומים להפליא.
ב־2003 זה נגמר בן־לילה, כשהליכוד התפרק והתרסק. הפעם פיצול לא נראה באופק, אבל הפסד בבחירות אינו אפשרות כה מופרכת. שני אדונים אנונימיים עד לאחרונה, בשם דוד ביטן ויואב קיש, הרשו לעצמם השבוע לשתק את עבודת הפרלמנט בשל ויכוח ביניהם, רק מתוך ההנחה שהעם יבחר ליכוד לנצח. הסקרים מכווצים באופן עקבי את סיעת הליכוד, בכיריה נטשו בזה אחר זה והשאירו במפלגה רק את נתניהו, שניים־שלושה שרים טובים והיתר נחלקים לשני סוגים: לא ידועים או ידועים לשמצה. מי לידם יתקע שגם הבחירות הבאות יסתיימו עם מיליון מצביעים?
השנתיים האחרונות חידדו עוד תובנה: המערכת הפוליטית כולה היא בסך הכול מערך של רפלקסים מותנים, פבלוביים, ביחס לבנימין נתניהו. כל נושא, מחילול קברים בברוקלין ועד לתאגיד השידור, מההקפאה ועד מובילאיי, הכול משני לשאלה האם זה טוב לנתניהו או לא. נסו להיזכר איזה שעמום נחת על המערכת כשנתניהו שהה באוסטרליה הרחוקה, ישן כשהתקשורת פה עובדת ועובד כשהיא ישנה. השנתיים האחרונות רוקנו את הפוליטיקה מכל מהות למעט בנימין נתניהו. זה לא רק באשמתו ולא רק באשמת מתנגדיו.
הפוליטיקה הישראלית מצויה בקריז. היא זקוקה למנת נתניהו היומית שלה, מנה שהולכת וגדלה מדי יום. מתנגדי נתניהו חייבים לטעון שהאיש קנה צוללות תמורת שלמונים, מעל וגנב, קנה את היועץ המשפטי לממשלה, מבודד את ישראל, מסכן את הדמוקרטיה, לא אחראי במילימטר לירידה באבטלה ועלייה בצמיחה. תומכיו חייבים לסמוך ידיהם על כל פוסט מתלהם, לעשות הנחות סלב מפליגות לרעייתו, לעודד בהתלהבות צריכת שמפניות וסיגרים על חשבון זרים ולהסכים להקפאה גם אם הם בעד בנייה. אפילו שרון ואולמרט, בשיא התהילה והשפל, לא התקרבו לרמות האמוציות שמעורר בנימין נתניהו.
לפעמים, בטיסות עם ראש הממשלה לביקורים מדיניים, אני תוהה בירכתי המטוס מה יקרה אם חלילה ננחת באי בודד ונאבד לנצח. איש כמובן לא יתעניין מדי בגורלם של העיתונאים. אבל במה תעסוק מדינת ישראל? האם יש חשש, חלילה, שיתפתח כאן דיון ענייני במהות? או שהאובססיה תעבור דירה, למשל למירי רגב?
אקו"ם