דמיינו שהרב לוינשטיין היה מועמד לפרס ישראל
קל לנחש איזו סערה הייתה מתחוללת אילו נציגי האוכלוסייה שגרבוז מתעב היו מעניקים לו את פרס ישראל. אבל באותה מידה אפשר לשער את הזעקה שהייתה קמה אילו נשלל הפרס מרב שלא נצר את לשונו
בדבר אחד יאיר גרבוז ודאי טועה. בניגוד לדבריו, מה שהוא הפסיד, משעה שבוטל פרס ישראל לאמנות פלסטית לשנה זו, הם לא רק לחיצת היד של השר נפתלי בנט וסכום כסף שיוכל להסתדר גם בלעדיו. גרבוז איבד את פרס ישראל על כל חלקיו – גם פרס, גם ישראל. כל אדם, ודאי אם הוא אמן שעסוק ביצירה בסטודיו סגור, נהנה כשהוא זוכה בהכרה בפועלו. ועם כל הכבוד לתשבחות מקומיות ובינלאומיות מתחום אמנותו, אין כמו תשורה מנמל הבית; כזו שמקפלת בתוכה הכרה ממלכתית בתרומה מיוחדת למדינת ישראל, ומוענקת באופן סמלי במוצאי יום העצמאות. ייתכן שמר גרבוז היה מוותר על הפרס ובלבד שלא ללחוץ את ידו של מי שקוטבי לו בדעותיו הפוליטיות, או זה שאחראי בעיניו לביטול הפרס שחמק מידיו. ובכל זאת מותר להניח שהתגובה הצינית של האמן לא נולדה מעודף נחת.
למי שהיה עסוק במדעים מדויקים בשעה שעולם הרוח תסס פה, הנה תקציר העניינים: הסופר והצייר יאיר גרבוז פספס את הפרס המדובר, בראש ובראשונה משום שוועדת הפרס לא הצליחה להחליט פה אחד על זכייתו. לפי הנהלים, במקרה כזה לשר החינוך יש האפשרות לבטל את הפרס בתחום לשנה זו או להקים ועדה חדשה שתבחן בזריזות את מה שבדקו לפניה מכובדי האמנות הפלסטית במשך זמן ולא הצליחו להסכים בעניינו. פרופ' חיים מאור, אחד מחברי הוועדה, סיפר השבוע שהוא וחבריו הכריעו שלא להכריע רק בראשון בערב; הכרזת הזוכה הייתה אמורה להתקיים יומיים אחר כך, ולכן לא נותר זמן ריאלי לוועדה חדשה לעמוד במשימה. במילים אחרות, הוועדה ידעה היטב שכאשר היא לא מצליחה להכריע לטובת גרבוז פה אחד, היא למעשה מוותרת על הענקת הפרס בתחום הקרוב ללבה לשנה זו. היא, ולאו דווקא השר בנט.
יאיר גרבוז. בצדק או שלא בצדק – הפך סמל לגזענות.
צילום: אריק סולטן
אני מודה, האמנות הפלסטית היא לא הקטגוריה הראשונה שאני רצה לברר מי זכה בה, ואני גם לא מכירה את פועלו של גרבוז בתחום. להבדיל מפרופ' מאור וחבריו, אין לי גם הכישורים או ההשכלה המתאימה להעריך את יצירותיו של גרבוז, אבל השמועה אומרת שמדובר בבחור מוכשר. למען האמת, לולא עברו במוסף הסאטירי "דבר אחר" ותפקידו המוצלח כמנחה תוכנית הסאטירה "אין עם מי לדבר" בימי ינקותו של הערוץ השני, קשה להניח ששמו היה אומר לי משהו. ייתכן גם שלא הייתה ניתנת לו הבמה לשאת את "נאום הקומץ" לפני שנתיים – זה שהביא עליו את סערת "מנשקי הקמעות" ועל השמאל את המפלה בבחירות.
ועל זה סובב העניין כולו. פרס ישראל הוא סמל לממלכתיות, וגרבוז הפך – בצדק או שלא בצדק – לסמל לגזענות. בעוד עשר שנים, לנאום המיותר שלו כבר לא יהיה הכוח המתסיס שיש לו עכשיו. אולם מי שבחר להביא את מועמדותו לראש פירמידת האמנים הפלסטיים השנה, עשה זאת מוקדם מדי, סמוך מדי למערכת הבחירות האחרונה שהתקיימה כאן. כשהבוז המשתלח שבדבריו עוד טרי מדי ומבעבע. כי מילא שלעג בחריפות לאנשי כהנא חי, מילא שקרא "מלבי השנאה" לנאמני הר הבית; אבל כשיצא נגד "מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים", הוא איבד לכאורה את הממלכתיות הנדרשת מתוקף פרס זה. אפשר רק לדמיין את המהומה שהייתה קמה כאן לו הוכרזה זכייתו דווקא עכשיו, דווקא בעת כהונתם של האנשים שהוא טרח לבוז לבוחריהם ולשים אותם בשורה אחת עם אנסים וגנבים – מסמוטריץ' ועד דרעי ובחזרה.
אבל כל זה רק לכאורה. פרס ישראל הוא לא מחווה חברתית של העם היושב בציון שבוחר לו את גיבוריו. את הבחירה שלו עושה האזרח כשהוא מצביע ברגליים בדרכו להצגה או לתערוכה, ומצביע בידיים כשהוא שולף את כרטיס האשראי שלו, בהתאם לטעמו הטוב או הרע. פרס ישראל, לעומת זאת, הוא פרס מקצועי שאמור לסמן את המצטיינים בתחומם. ובואו נודה, ברשימת זוכי הפרס לדורותיו מצויים שמותיהם של חברים שדיברו חמור מגרבוז, קשה ממנו ומתנשא ממנו – ועמדנו בזה.
בשבוע החולף עלה שוב ושוב שמו של הרב יגאל לוינשטיין – האיש ונאומי ההומואים ושילוב הנשים בצבא – כמי שאילו הוזכר כמועמד לפרס, היה ודאי נחסם בידי שר הביטחון ואנשי המחנה הליברלי בתקשורת. הדוגמה אכן מצוינת ונכונה: ברור לגמרי מה היה אופייה של המהומה התקשורתית בעקבות מועמדות כזו. עכשיו רק נשאר לענות בכנות על השאלה המתבקשת: מה היו אומרים אנשי הימין במקרה כזה על שר הביטחון ועל שאר המלעיזים? נכון, הם היו מוחים וטוענים שזה לא מקצועי. היו שמים על כף אחת את תרומתה האדירה של המכינה בעלי לצבא ההגנה לישראל, וממהרים לשאת בגאווה את שמות בוגריה שזכו לתהילת עולם. לקינוח היו מציינים שאם רק היה מדובר באיש שמאל, לא היו מעלים על הדעת לערבב בין דעותיו לבין מפעלו. אז הנה, מעלים. למרבה המזל, המכינה בעלי כבר זכתה להכרה ממלכתית ראויה כשהרב אלי סדן – שעומד בראש המפעל המבורך הזה – קיבל את פרס ישראל. ובצדק.
איזנקוט עם הרב יגאל לוינשטיין והרב אלי סדן. ברור לגמרי מה היה אופייה של המהומה התקשורתית בעקבות מועמדות כזו.
צילום: מכינת 'בני דוד'
יותר שיימינג משיימינג
ועכשיו, בינינו, כשאף אתאיסט לא מקשיב, בואו נדבר בכנות. כמה משומרי השבת רואים בפקידת קברי צדיקים מנהג פרימיטיבי חסר בסיס? כמה מלומדי התורה תופסים את מנשקי הקמעות עובדי עבודה זרה? הרבה לפני שגילו את האקדמיה ולפני שטיפסו במעלות הדוקטורט, מיטב המוחות היהודיים המאמינים השמיעו אמירות לא פחות קשות משל גרבוז בעניינים שבתחום החמסה־שום־בצל. נאום הקומץ היה מתנשא ומרושע, ובעולם של תקינות פוליטית גרבוז היה אמור לדעת שדברים כאלה לא אומרים, גם אם הם לא מופנים נגד צבע עור מסוים או נטייה מינית נבחרת. על פליטות פה וקולמוס משלמים היום מחיר יקר, בשם הניסיון לאפליה מתקנת של החלשים והמיעוט. בשם ההגנה על הקומץ. חכמים ואמנים היזהרו בדבריכם – מגרבוז ועד הרב לוינשטיין.
ולמרות זאת, טוב היה אילו התאפקנו לפני כל יציאה למלחמת חורמה על כל אמירה לא ראויה שכזו. הדבר היחיד שחמור יותר משיימינג הוא שיימינג נגדי. גם אם לכתחילה הוא בא לעצור את הביוש הראשוני, בדיעבד הוא בעיקר מנציח את תרבות ההתקפה משולחת הרסן. מי שיצליח לעצור את התופעה המכוערת הזו, הוא־הוא ראוי לפרס ישראל.
אקו"ם