לא צריך להיות מנומס כדי לקבל את פרס ישראל
מה בעצם אמר גרבוז? האם זה חדש למשל שאנשים מסוימים הנוטים להישרף בשמש לא מחבבים מוסיקה ים תיכונית? המדינה צריכה להתעלות מעל הדברים המעליבים שאמר ולהכריז: פרס ישראל איננו פרס באהבת ישראל, זהו פרס על מצוינות והישגים
יאיר גרבוז הוא אמן חשוב, מבקר אמנות חשוב וקול נוכח ודומיננטי מאוד במרחב הישראלי - עוד לפני נאום הכיכרות. בזכותו תחום האמנות הפלסטית, הנסתר בדרך כלל מעין הציבור, הפופולארי משמעותית פחות מהמוסיקה, הקולנוע והספרות, עולה על סדר היום אחת לאיזה זמן מוגבל.
''ומה בעצם אמר גרבוז? אם נוריד את ההיבטים העדתיים המיותרים, הוא זעק שהאלימות והפשיזם הם לא נחלתו של קומץ אלא הולכים ומשתלטים. מישהו יכול להכחיש את זה?'' יאיר גרבוז
צילום: גדעון מרקוביץ'
כראש המדרשה בבית ברל, יאיר גרבוז העמיד תלמידים הרבה, ולא שמר את הידע שלו במגדל השן של האמנויות היפות. תמיד אפשר היה לשמוע אותו ברדיו, לצפות בו בטלוויזיה ולקרוא אותו בעיתון. התרומה שלו לישראליות היא עצם היותו חלק מהנוף התרבותי שלה.
לפני כשנתיים הוא יצר צרימה בנוף. הדברים המתנשאים שלו על הקומץ, על מנשקי הקמעות, העליבו ציבור רחב. זה נכון. אבל מנגד הם השמיעו את קולו של ציבור אחר, שאומר את הדברים הללו בשיחות סלון כבר שנים ארוכות, והנה בא מי שאוורר אותם.
ומה בעצם אמר גרבוז? אם נוריד את ההיבטים העדתיים המיותרים שבדברים שלו, הוא זעק שהאלימות והפשיזם והבערות הם לא נחלתו של קומץ אלא הולכים ומשתלטים, מתפשטים כמו נחשול לבה במורדות הר בזלת. מישהו יכול להכחיש את זה?
''מבחינתי הוא מפסיד, אבל ישראל תפסיד הרבה יותר אם תקדים במקרה זה דרך ארץ לתורה''. הנשיא ריבלין עם גרבוז ליד תמונותיו
צילום: פלאש 90
ומה בעצם האסון הגדול? זה חדש לכם שאנשים מסוימים הנוטים להישרף בשמש לא מחבבים מוסיקה ים תיכונית? מישהו יכול לאסור עליהם להחזיק בהעדפה הזאת? אנחנו לא יודעים שיש חלק משמעותי שחושב שמדינת ישראל צריכה לוותר חלקית על ארץ ישראל? זו הפעם הראשונה ששמענו שיש ישראלים שלא מאמינים באלוהים וחושבים שדת היא ממבו ג'מבו? האם זה הופך אותם לישראלים פחות? ומה יותר אפקטיבי למדינת ישראל, ההנאה מההישגים שלהם, או ההשקפה שלהם? האם היינו מבטלים הישגים של מדען דגול בגלל שהוא סולד מ"על האש" ביום העצמאות?
מאז ומתמיד פרסים היו עילה למאבקים פוליטיים, לגריפת הון פוליטי ולליבוי יצרים וחיטוט בגלדי פצעים. אלא שבדרך כלל, זה הצד המקבל שעושה מניפולציות: הצייר משה גרשוני וסרבנותו ללחיצת היד, ואפילו בוב דילן הנעדר - זכייה בפרס היא עניין אמוציונאלי והזדמנות של האמן לעוד 15 דקות תהילה מעבר לאלה שיקבל בטקס המכובד.
''מאז ומתמיד פרסים היו עילה למאבקים פוליטיים, לגריפת הון פוליטי ולליבוי יצרים וחיטוט בגלדי פצעים''. בוב דילן
צילום: AFP
לא כך מצד המדינה; היא צריכה להיות המבוגר האחראי, להתעלות מעל כמה משפטים מעליבים, לוותר על גינוני נימוס וכבוד ולהכריז: פרס ישראל איננו פרס באהבת ישראל. זהו פרס על מצוינות והישגים בתחומי ידע שניתן לישראלים, גם אם הם לא בדיוק פותחים את הבוקר בהצדעה לדגל. לא פגשתי בו, אבל סביר להניח שיאיר גרבוז הוא לא אדם פשוט. הוא לא יערוך בר מצווה בכותל לנכד שלו ולא יצטרף בפזמון "אין לנו איביזה/ אין הרבה בוויזה/ אבל יש את הבריזה של אילת והכנרת".
מבחינתי הוא מפסיד, אבל מדינת ישראל תפסיד הרבה יותר אם תקדים במקרה הזה את דרך הארץ לתורה. אנחנו צריכים ורוצים את האמנים שלנו מעורבים, מעורבבים, כותבים מגיבים, לוקחים חלק בשיח הציבורי גם אם החלק הזה בוטה ואפילו מכוער. אמנות, כמו אהבה, לא יכולה להיות מנומסת. היא חייבת להיות עזה. לוהטת. בועטת.
תנו לגרבוז את הפרס. תנו לאמנות הפלסטית את שמגיע לה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם