סוגר חג בבסיס: הסיפור הבין-דורי הפך לתפל
ליל הסדר הוא עסק משפחתי, הממלא אותך בחוויות לכל החיים. כשמעבירים אותו לבסיס צבאי, קצת קשה להתחבר להגדה. זיכרונות מפסח 1967
זה היה באפריל 1967. המלחמה הבאה נראתה רחוקה מאוד, והמבצע האחרון, פעולת סמוע, שנערך בירדן כחמישה חודשים קודם לכן, ואשר בו השתתפו חיילים מן הגדוד, נראה רחוק גם הוא. לא הייתי טירון, אבל הוותיקים הצליחו לסדר לעצמם ליל סדר בבית, ואני נשארתי ביחידה. זה לא היה רחוק מן הבית, אבל מה זה משנה? בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי מחוץ לבית בערב הזה.
ימים אחדים קודם לכן, כשהגעתי הביתה, שמרתי את הבשורה הזו לרגע האחרון, כי לא ידעתי כיצד יגיבו ההורים. כשבישרתי זאת, אבא עשה תנועה של "אין ברירה", ואמא, שהיה בה פן לאומי־דרמטי, אמרה שהיא מאוד גאה בי על כך שבליל הסדר אהיה במדים ואשמור על המדינה. אפשר לחשוב שיצאתי לקרב חיי. בסך הכל נשארתי בגדוד כי מי שהיו מבוגרים ממני בשנה או שנתיים הצליחו לארגן לעצמם ליל סדר בבית.
הייתי מבואס עוד לפני שהכרתי את המילה הזו (חמישים שנה חלפו מאז, המון מילים חסרו לנו ואפילו לא הרגשנו), החברה שלי, חיילת גם היא, היתה אמורה להיות בבית, וההחמצה, הפעם, נראתה לי גדולה מן השבתות והחגים שבהם ביליתי בגדוד או בטירונות או בקורס. דמיינתי את המתרחש בבית, את שריפת החמץ, את סבא שמכין את החרוסת, את אבא שמכין את השולחן, את אמא שמכינה את התבשילים המספיקים, לדברי אבא, "לגדוד שלם" - והיא הסבירה לו בפעם המי־יודע־כמה שהיא "רק" רוצה להיות בטוחה שיש מספיק לכולם.
אבל רק כאשר התנהל סדר הפסח בחדר האוכל לבד"אים ("בעלי דרגות אחרות"), ירד לי האסימון. פתאום הבנתי את ההבדל האמיתי בין ליל הסדר ללילות החגים האחרים. שבכל החגים האחרים יכולים חיילים ללבוש מדי אל"ף, לשתות יין לקידוש ולאכול ארוחת חג, תוך כדי שהם משוחחים ביניהם, מעלים טרוניות וגיחוכים על אווילותו של רס"ר המשמעת ועל המבטא הרומני של המ"פ - אבל בליל הסדר נראה כל הקטע הזה של אנשים בחאקי, יושבים על ספסלים ארוכים ליד שולחנות ארוכים וקוראים בהגדה של הרבנות הצבאית, כדבר בלתי הגיוני.
בחגים האחרים אפשר לקדש ואפשר להתפלל, וכשעושים זאת בציבור זה אולי נחמד יותר. בליל הסדר לא באים להתפלל אלא לספר סיפור רב־דורי, ומוזר מאוד לעשות זאת בקרב אנשים בני אותו גיל. איפה הילד ששואל קושיות? איפה האב היודע להשיב לו? איפה רבי אלעזר, שהוא כבן שבעים שנה? הם נמצאים בבית, ואילו כאן כולנו בני 19!
איני זוכר את כל פרטי הערב ההוא, למרות שאני מנסה להיזכר. איני זוכר, למשל, איך נשאלו הקושיות, ומה היה גורלו של האפיקומן, ואם הרב, שניהל את הסדר ואשר החביא בלי ספק את מחצית המצה האמצעית, הבטיח מתנה כלשהי לחייל שיחזיר לו אותה כדי להמשיך במהלך הסדר לאחר "שולחן עורך". אבל אני זוכר שככל שהזמן חלף, גברה בי התחושה כי אני לוקח חלק באירוע לא לי. כמעט עבודה זרה, חלילה. בשלב מסוים רציתי לעזוב, אבל זה לא קרה. אולי חששתי מלעורר תשומת לב מיותרת, ואחר כך מלנסות להסביר לחבריי מדוע עזבתי. אולי חששתי שלמרות שכבר אמרתי "פסח, מצה ומרור", לא אמלא את כל המצוות הכרוכות בליל הסדר. עדיין שמרתי מצוות.
ליל הסדר, כמו הסוכה בסוכות, הביכורים בחג השבועות והתחפושות בפורים, הם מיזמים שנתיים שנועדו לילדים, ואשר בהם ממלאים הדורות האחרים תפקידים של שחקני משנה. את התפילות בציבור אפשר לקיים בבתי כנסת שמתפללים בהם אנשים מבוגרים, כשם שאפשר לקיימן בקרב חיילים בגדוד. אבל סדר הפסח לא נועד כדי לצאת ידי חובה. הוא נועד לכך שהילדים יזכרו את האירוע, וכדי שיהפוך חלק מהסיפור האישי שלהם. הם יזכרו תמיד איך אמא הגעילה (איזו מילה?!) את הסירים לשימוש בפסח בתוך גיגית הכביסה, וקנתה כלים מפלסטיק כדי שלא תצטרך להגעיל את כל הסכו"ם. איך נסחבו אחרי סבא כדי לחפש את פירורי החמץ שהוא־עצמו החביא קודם לכן בפינות הבית, איך שרפו את החמץ הסמלי בחצר הבית ואיך עזרו לסבא לפצח אגוזים, כדי להבטיח שהחרוסת לא תהיה כמו ג'לי...
והסדר עצמו: הפעם הראשונה שבה להיות הצעיר ביותר זה דווקא כבוד מיוחד, ואתה לומד בעל פה את כל ארבע הקושיות הקצרות, עם המנגינה שלא מצליחה לתפוס את כל המילים, ומתפלל לאלוהים שלא תבלבל את סדר השאלות, למרות שאין שום איסור של קריאה ישירה מן ההגדה, ולמרות שאתה יודע שאחיך אף פעם לא יאכזב, ותמיד יהיה מוכן ללחוש לך. ואתה זוכה להתפעלות המשתתפים, ועושה פרצוף שאתה בכלל לא מתרשם מן המחמאות, וממשיך עם "עבדים היינו במצרים", כבקיא ורגיל, כמי ששואל ומשיב בחדא מחתא, וכל עניינו בעשיית המצוות.
וההתרגשות הגדולה הכרוכה באיתור מתוחכם של האפיקומן, שסבא מסתיר בכל שנה באותו מקום בדיוק, בין השולחן למפה. וההתלבטות הגדולה בשאלה מה לדרוש במשא ומתן השנתי, כשאתה יודע שבלי האפיקומן הכל אבוד, שסבא ישלם כל מחיר אבל שאין לו הרבה כסף, עד שאתה מחליט על משחק "מונופול".
ואמא שפותחת את הדלת ל"שפוך חמתך", ואחר כך השאלה הגדולה אם אליהו הנביא היה או לא היה, ואבא, שמצביע על גביע היין הגדול, שהיין בו רועד מעט, משום שמישהו נגע בשולחן, ואשר מכריז כי זו הוכחה חד־משמעית לכך שאליהו אכן ביקר אצלנו, ושתה קצת מן היין, וגרם ליין שעל השולחן לסעור.
כל הדברים הללו, שהופכים לחלק ממך, אם תרצה ואם לא תרצה, לא יכולים לקרות בחדר האוכל של הבד"אים. ליל הסדר לא נועד להם. זה כמו תפילת מנחה ביום חול. מוכרחים, אז מתפללים כמו שאוכלים גם כשלא רעבים. שום דבר מרגש, שום דבר בלתי צפוי.
אז איך היה ליל הסדר בגדוד? שאלה אמא כששבתי הביתה לחופשה כמה ימים לאחר מכן. איני יודע מה ציפתה לשמוע, אולי חיכתה לסיפור גבורה על שאלת קושיות בשוחות, בלחש, כדי שהאויב לא ישמע אותנו. "בסדר", אמרתי לה, תוך כדי שימוש במילה השמישה ביותר במילון. לא רציתי לאכזב אותה, ולהודות שזה היה תפל כל כך. ושהתגעגעתי כל כך לסדר המשפחתי.
אקו"ם