איך זכה ליל הסדר לרייטינג כל כך גבוה?
ליל הסדר נראה כמו מתכון לאנטי–רייטינג, ואולי בעצם זו התשובה: הוא מצליח דווקא משום שהוא הפוך מהמוסכמות של העידן המטורף שלנו
מספרים שהסופר פרנץ קפקא הצליח לעבור את הבחינות במתמטיקה בתיכון בפראג רק בעזרתו הסמויה של חבר שקדן. אותו חבר היה הוגו ברגמן, לימים פילוסוף נודע ורקטור האוניברסיטה העברית; מה שאומר שצריך לדעת גם ממי להעתיק. קפקא היה באותה תקופה סוציאליסט אנטי־דתי, וניסה לשכנע את חברו הוגו להתנכר ליהדותו. ברגמן הושפע מטיעוניו של קפקא, אך כדבריו לעת זִקנה, "אהבתי בכל לבי את ליל הסדר, ותפילה אחת הייתה בלבי: הלוואי שאשאר נאמן ליהדות לפחות עד פסח. תפילתי נענתה".
מה הסוד של ליל הסדר? מעל תשעים אחוז מהיהודים בישראל חוגגים את הלילה הזה, כלומר: בערך כל מי שלא נמצא בחו"ל ולא מאושפז. איך מגיע הטקס הנושן הזה לרייטינג שכל ערוצי הטלוויזיה ביחד יכולים רק לחלום עליו? השאלה הזו חריפה במיוחד, כי ליל הסדר נראה כמתכון לאנטי־רייטינג. סדרי הלילה הזה הפוכים לחלוטין ממה שאנחנו היינו מציעים, לו הטילו עלינו לתכנן אותו. ואולי בעצם זו התשובה: ליל הסדר כל כך מצליח דווקא משום שהוא הפוך מכל המוסכמות של העידן המטורף שלנו.
ליל הסדר מכנס את כולם לבית בעידן של פיזור ובידור.
צילום: Shutterstok
אם אנחנו היינו ממציאים את ליל הסדר, בשום אופן לא היינו עושים אותו בבית. הרי אנחנו חושבים קודם כול על הילדים; והם, כפי שיודע כל הורה צעיר, צריכים "אטרקציות". כך שאנחנו היינו בוחרים לערוך את ליל הסדר בתוך גלגל ענק על גבי צוללת גרעינית, או בצֶפֶּלין עם ליצנים, או לפחות בפינת חי עם זיקוקים. ואין ספק שלא היינו מזמינים לאירוע הזה את הדודות. היינו בוחרים מקבץ נבחר של חברים, בגיל המדויק של הילדים שלנו. מה יש לילדים במשותף עם הדודה הזקנה מלודז' או מקזבלנקה?
בפועל, ליל הסדר הוא אירוע צנוע, בתוך הבית, עם המשפחה המורחבת. ודווקא משום כך הילדים מחכים לו כבר מט"ו בשבט. הילדים נמצאים במוקד של ליל הסדר, אבל לא כמו שכוכב זמר עומד באמצע הבמה, אלא כמו שגרעין האבוקדו חבוי במרכז הפרי. הם העיקר לא משום שהם באור הזרקורים, אלא משום שהם צריכים לספוג הכול, בעיניים קרועות לרווחה, ולהנביט בבוא יומם את הדור הבא. הורים צעירים שהופכים את ליל הסדר להצגת ילדים מתמשכת, יעוררו פיהוק בילדיהם. הילדים מתרגשים בליל הסדר לא משום שהוא אירוע ילדותי, אלא להפך: משום שמזמינים אותם להשתתף באירוע של מבוגרים. הצגות ילדים כבר יש להם מספיק.
ליל הסדר הוא קודם כול ליל הספר. כל המסובים יושבים כאשר לפניהם פתוח ספר ישן, ועיקר הערב הוא קריאה משותפת בספר העתיק הזה. כל כך מיושן, כל כך לא רלוונטי. הרי היום אפילו מוסדות דתיים מתביישים בשם היהודי המסורתי "בית ספר", ומנסים להדביק לעצמם את הכינוי המלאכותי "בית חינוך". בעידן הווטסאפ אנחנו מתביישים בהערצתנו לספרים. אבל בלילה היחיד בשנה שבו אנחנו נותנים צ'אנס לספר, אנחנו רואים שהוא עדיין עובד לא רע.
ולא סתם ספר, אלא כזה שחורג מכל המוסכמות העכשוויות על כתיבה רלוונטית. כל כותב וכל תסריטאי יודעים שצריך להתמקד בגיבור אנושי ולגרום לקורא להזדהות עם נקודת המבט שלו. אבל ההגדה פוסחת על המוסכמה הזו. גיבור אנושי מתבקש הוא משה רבנו, והיה אפשר לדמיין הגדה שנכתבה כסיפור אישי קורע לב על "נסיך מצרים". אבל חז"ל בחרו בדרך אחרת: משה רבנו אינו מוזכר בהגדה. אין לה גיבור, חוץ מאחד, שהוא לא
אנושי.
ליל הסדר אינו קצר, תזזיתי ומגניב, אלא ארוך ומייגע. הוא מכנס את כולם לבית, בעידן של פיזור ובידור; הוא שומר על המשפחה המסורתית, בעידן שבו הייתה לבוז; הילדים המשתתפים בו אינם כוכבים ואינם מרכז הפעילות, אך דווקא משום כך הם מוקד התקווה והחלומות. ליל הסדר מלמד אותנו דבר עמוק על עם ישראל, על אלוקי ישראל ועל עצמנו. הוא מלמד אותנו שאנחנו לא מה שחשבנו.
עידן פטפטנות הרייטינג הטעה אותנו לחשוב שאנחנו צרכני תקשורת מכורים, שאנחנו חדשנים ומגניבים, שאנחנו בליינים חסרי מנוח, שילדינו הם עריצים קטנים ומשועממים. ופתאום בליל הסדר, בין הבדיחות על המצות והחרוסת והתלונות על הצפיפות המשפחתית, אנו מגלים מה אנחנו באמת: בני אברהם, יצחק ויעקב, העורגים יותר מכול להביא את ילדינו בסוד הברית הנצחית, שאליה הביאו אותנו הורינו. אנחנו מזילים דמעה בסתר כשאנחנו נזכרים בסבינו מן העבר, ועוד אחת כשאנחנו חולמים על נכדינו מהעתיד. הרבה בלגן יש בשולחן בלילה הזה, אבל בראש הוא עושה סדר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם