פסח מלמד שלאומיות קודמת לזהות רוחנית
הממד הלאומי של קיומנו כעם הוא קומת היסוד של הזהות היהודית, ובלעדיו לא תהיה משמעות לזהות הרוחנית. מסיבה זו הוא גם עדיף עליה
ספירת העומר שתחל השבוע מחברת בין שני קטביה של הזהות היהודית: היא מקשרת את פסח, המסמל את ההתגבשות הלאומית ואת "ברית הגורל", ואת שבועות, המגלם את הממד הרוחני ואת "ברית הייעוד".
הזהות היהודית נזקקת לשני הקטבים האלה, והיא אינה יכולה לוותר על אף אחד מהם. היא זקוקה לממד הלאומי, המשותף לכל העמים - הממד של השפה, השטח, ההיסטוריה המשותפת והריבונות העכשווית – והיא זקוקה גם לזה הדתי-רוחני, המבטא את הזהות הייחודית לנו: המסורת, השבתות והחגים, כללי הכשרות ושאר סמני הזהות.
ללא זהות זו איננו אלא "עם ככל העמים", ותו לא. אפשר כמובן להיות יהודי חילוני, אבל אי אפשר להיות יהודי שבמקביל גם מאמין בדת אחרת. הצירוף של יהודי בלאומיותו ונוצרי או מוסלמי בדתו אינו מתקבל גם על דעתם של אתאיסטים גמורים, כפי שהוכיחו גם שופטי בג"ץ כשדחו בשעתו את בקשתו של האח דניאל - שמואל רופאייזן, שהתנצר בעקבות השואה - להכיר בו כיהודי בלאומיותו.
גורילה בספארי ברמת גן אוכלת מצה לכבוד בחג. בלי הזהות הלאומית אין משמעות וגם לא קיום לזהות הרוחנית.
צילום: AP
עדיין נשאלת השאלה: האם יש היררכיה בין שני המוקדים הללו, או שהם שווים בערכם? נראה שעצם קדימותו של פסח לשבועות מוכיחה שהממד הלאומי, המשותף לכל העמים, הוא קומת היסוד גם של הזהות היהודית. הוא לא רק ראשון בזמן, שהרי יציאת מצרים קדמה למתן תורה, אלא כמו כל קומת יסוד הוא מהווה גם תנאי לעצם קיומה של הקומה הבאה. בלי הזהות הלאומית אין משמעות וגם לא קיום לזהות הרוחנית.
לכאורה מדובר בקביעה מובנת מאליה, אבל המציאות מוכיחה שלא כך הדבר. הפיתוי להתמקד במרכיב הרוחני בגלל העובדה שהוא ייחודי לעם ישראל ומבטא את ייעודו בין העמים גדול כל כך, עד שהוא עלול לגרום להזנחת ברית הגורל. זו נחשבת פחות מעניינת, בהיותה משותפת לכלל העמים ואולי גם נדמית כיום כמי שמעמדה מובטח.
אבל ככל שהפיתוי גדול, כך גדול גם הצורך להיזהר ממנו. ההיסטוריה היהודית מלאה בדוגמאות של זרמים שדבקותם הקנאית בזהות רוחנית מסוימת הביאה לנכונות לפגוע בברית הגורל המשותפת: החל מהאיסיים שפרשו למדבר יהודה ונעלמו, דרך מחרימיו של הרמב"ם וכתביו, וכלה בגאון מווילנה ותלמידיו, שלמען הדבקות בתפיסת היהדות שלהם היו מוכנים להביא למאסרם של יריביהם החסידים. גם חורבן הבית השני, שהביא לגלות בת כאלפיים שנה, נגרם בסופו של דבר בשל קנאות מסוכנת - אם כי במקרה זה הקנאות הלאומית לא הייתה פחותה מהקנאות הדתית.
ההיררכיה בין פסח לשבועות, שלמרבה העניין יש לה דמיון רב גם למתח שבין יום העצמאות ויום ירושלים, אמורה להזכיר לנו שטיפוח הזהות הרוחנית הוא אכן יעד חשוב, אבל הוא חייב להגביל את עצמו עד לגבול שבו הוא מסכן את שותפות הגורל הלאומית. זו אינה רק דרשה נאה לפסח, כי יש לה גם השלכות מעשיות מאוד במגוון של סוגיות עכשוויות.
ראשית, הדגשת היתר של הזהות הדתית עלולה לשחק לידי אויבי הציונות, הגורסים זה מכבר שהיהודים אינם עם אלא בני דת אחת, ועל כן אינם זכאים כלל למדינת לאום. גם בזירה הפנים-יהודית, ניסיונות להדתה של המרחב הציבורי או של מנגנונים ממלכתיים כמו צה"ל ומערכת החינוך עלולים לסכן את ברית הגורל הלאומית. רצונם של בעלי התפיסה האורתודוקסית לדחוק החוצה זרמים דתיים אחרים עלול אף הוא לסכן את השותפות הלאומית.
סוגיית הגיור היא אחת הדוגמאות המרכזיות של המתח שהוצג לעיל. כשאנו מדברים על עולים זכאי חוק השבות – דהיינו, אלה שיש במשפחתם רקע יהודי ברור ולרוב גם זהות יהודית - צעירים שאינם שונים במאומה מיהודים חילונים בני גילם, הצבתם מול תביעת גיור המשווה את מעמדם לזה של אדם שאין לו כל זיקה קודמת ליהדות היא בגדר עלבון צורב ופגיעה קשה בתחושת השותפות. אין הם זקוקים ל"גיור", מונח מובהק של המרת דת, אלא להליך של אשרור ההכרה בזהותם היהודית הקיימת זה מכבר.
גם התחום המדיני הפך בעשורים האחרונים רלוונטי למתח המתואר כאן. כל עוד ההתנגדות לפשרות באה בשמם של צרכים ואינטרסים ביטחוניים, היא מהווה חלק בלתי נפרד מברית הגורל. אבל כשמתחילים לנמק אותה בצווים דתיים שמכוחם לכאורה אסורה כל פשרה – גם כזו ששקלול הצרכים הלאומיים יצדיק ואולי אף יחייב אותה – היא מגיעה למחוזות שבהם ברית הייעוד עלולה לפגוע לא רק בתחושת השותפות הלאומית, אלא בעצם הקיום הלאומי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם